אחד הדברים הקשים ביותר בזירה הציבורית כיום הוא קמפיין השנאה שמובילים מזה תקופה "הלשעברים" – בכירים לשעבר בצה"ל ובמערכת הביטחון, שהפכו לפעילים פוליטיים.
הם מייצרים נרטיב כוזב, שבו צד אחד הוא מגדלור מוסרי של "קדושת החיים", רגישות ודאגה לחטופים, ואילו הצד השני – תומכי המשך הלחימה בחמאס – מצטייר כרודף דם, נקמה ושריפת הכל, נטול חמלה, נטול אנושיות. זו תעמולה נבזית ורוויית רעל.
האמת, למרבה הצער, הפוכה. מי שמתנגד להפסקת הלחימה מול חמאס – דווקא הוא זה שעיניו נשואות לקדושת החיים. הוא רואה כיצד חמאס הולך ומתעצם, משקם את שורותיו ובונה את תשתיות הטרור לקראת הטבח הבא. הוא רואה את הילדים בעוטף עזה, בשדרות ובאופקים – אלה שעלולים למצוא את מותם אם רקטה תיפול על גן הילדים שלהם בעוד חצי שנה. הוא מבין את ההשלכות של שחרור מאות מחבלים – לא רק עבור הנרצחים הבאים, אלא גם עבור החטופים הבאים, שאותם טרם הכרנו אך יבואו. לא אולי – אלא עובדה.
הרי כולנו יודעים מהיכן צמח יחיא סינוואר, ממובילי הטבח הנורא של שמחת תורה – הוא שוחרר בעסקת שליט. כך גם רבים מעמיתיו. בעסקאות שחרור חפוזות אולי מחזירים בודדים, אך המחיר הוא הפקרת ההמונים.
דווקא אותם "לשעברים" – שתמכו בהתנתקות, חיזקו במשך שנים את שלטון חמאס, ועכשיו ממהרים לעצום עיניים אל מול המחירים האנושיים הכבדים – הם אלה שמזלזלים באמת בקדושת החיים. הם מוכנים להרים דגל לבן מתוך תקווה לרגע של שקט, מבלי לראות את הסכנה האורבת ממש מעבר לפינה.
ומילה על החטופים. בעוד אותם חתומים על עצומות ומנהלים מסעות תקשורת בתל אביב, אנחנו – הלוחמים – היינו שם. מאות ימים של לחימה, יום אחר יום, סיכון חיים בכל כניסה לבית, במנהרה אחר מנהרה, מתוך תקווה כנה להשיב את אחינו ואחיותינו הביתה. גם היום נעמוד לכל קריאה, ונהיה מוכנים למסור את נפשנו למען שובם.
אנחנו מתפללים, פועלים ומייחלים לחזרתם. אבל לא ניכנע לחמאס, לא נעצור את חיסול מי שטבח, רצח ואנס את אחינו. לא נסכן את עתיד המדינה כדי להגיש ניצחון לאויב.
לא כי אנחנו קשי לב – אלא דווקא כי אנו חפצי חיים.