כשהכל כה מבולבל ולא רגוע
אנשים לא מבחינים בין מוכר ללא ידוע
מנסים למצוא מקלט בסערה
את האור בקצה המנהרה
ולפעמים הם מתכנסים כמו בתוך קונכיות
לא יודעים אם הם רוצים להמשיך בכלל לחיות
אך הם יודעים שאם השמש מאירה שוב על ביתם
זה סימן שהמסע עוד לא תם.
אנשים רוצים להיות, כל אחד לבד עכשיו
אך הם יודעים שהם יהיו חזקים יותר יחדיו
הם רוצים להמשיך לחיות ולקוות
לכבות באהבתם את כל הלהבות.
ואז הם שוב מתכנסים כמו בתוך קונכיות
לא יודעים אם הם רוצים להמשיך בכלל לחיות
אך הירח המלא, את דרכם הוא מאיר
ואת תקוותם שוב מעיר.
אז
מה יהיה פה איתנו, אותך אשאל תמיד
הרי זה לא תלוי כלל בנו, אתה הוא המחליט
אני מודה לך על כל יום שאני שורדת
ושעִם הכל, בכל זאת מתמודדת
אז מה יהיה פה איתנו, אותך אשאל תמיד
הרי זה לא תלוי כלל בנו, אתה הוא המחליט
לא, אני לא פוחדת
זה רק הקור שבגללו אני רועדת...
תגובות
ושוב, לרוץ להלחין.
הלוואי שידעתי, אבל לא,
אני סתם אחת שיודעת לשלוט במיתרים.
אהבתי מאד את מה שרשמת שאם השמש עדיין זורחת, הסימן שהמסע עוד לא תם. נכון ביותר ומובע על-ידך בצורה מצוינת! חריזה טובה.. ישר כוח!
השירה הזו -משקפת הרבה מתוך מציאות חיינו.
כל הכבוד!
ושעם הכל, בכלזאת מתמודדת?
לא יודעת. יפה מאוד.
סליחה על ההקפצה, אני עושה סיבוב בחממה שלך (:
אכן, תיקנתי.
אני מקוה שהיה לך סיבוב נעים :-)
שמקפיצים יצירות נושנות...
יבוכרו בכל מעשה ידייך! (מכוון לחותרת ואדרת->שיו זה חרוז יפה):)
בזכות זה זכיתי לפגוש בעוד נשמה שנקשרה בי.
אדרת חבקת ותופחת לך על שכם.
עם שיר כזה יש חוקות.