איזו קרירות נושבת בתוכי,
רוחות של ביקורת בונה
שעושה אותי נשמה טובה,
נשמה מטושטשת ובלועה
מלמעלה נראית אפורה
ובעינכם,דווקא מלמטה.
עכשיו כשלא יוצא כלום
עכשיו,כשהכי קשה
שהתנגשתי באלף דרכים
ולא יודעת איפה בדיוק אפנה.
והפחד שמשתק כל דמיון,
שמחזיר אותי למסלול
דמיון שאול,
שלא יפתחו ויגעו
שלא ישאלו ויהרסו
עם הבכי והשתיקות
עם הכאב שהוא תוצאת החומות.
תגובות
הערות?
איזו בשורה הראשונה,, השאלה היא משפט?
כשהתנגשתי במקום שהתנגשתי?
יש חלק חרוזים חלק לא
סה"כ את כותבת יפה מאד
פשוט ומקסים.
רק "איפה בדיוק אפנה" צרם לי.
ו..נראלי שזה יכול להיות גם: כשהתנגשתי/שהתנגשתי/התנגשתי....זה לא נראלי כזה משנה....אבל מבחינת דיקדוק אתה צודק אני חושבת,תודה בכל אופן.
כל דמיון הוא דמיון שאול, שבכלל האמת אין דמיון כלל.
כשלא יודעים את הדרך, מתחילים להתקרב למקום של אמונה.
בהצלחה!