אַרְבָּעִים שָׁנָה.

"....ותשׁקֹט הארץ ארבעים שנה"
שקט.
במשך ארבעים שנה, פשוט שקט.
ארבעה עשורים של שתיקה מבורכת. בני ישראל צדיקים. במשך ארבעים שנות שקט, אים מתאווים לבגוד במנהיגם, בתורתם, בבראם.
בעד החלון הפתוח נישא סיפורינו אל תוך בית המגורים הֵפשוט, השלו כל כך, בשלהי כפר יהודי זעיר.
אילו יעמוד אדם, ויגביה קומתו נוכח פני הֵחלון הפתוח, יזכה לחזות בהתרחשויות מְסקרנוֹת בתולדותיה של משפחה צעירה, בשוך תקופת ימי המקרא.

הלהבות הלוחשות, החגות סביב עצמן בריקוד מהפנט, ליחכו את משטח האבן האיתן עליו ניצבות, יפות וגאות, חלות הנאפות לכבוד שבת קודש. חלות אלו, מעשה ידיה להתפאר של הגברת רחל לְבית משפחת האִמרי הן, אשת האיכר, גדעון בן אִמרי.
על מחצלת הקש שבחדר המרכזי רבצו הילדים, וקול שחוקם מרנין רוח יושבי הבית. העוללים הרכים, שלשה במספר- לצאצאי משפחת האִמרי, משפחה ענפה ומכובדת, שקועים היו במשחק ילדות המשובב נפשם ולא נתנו תודעתם לאמם המשגיחה בהם מבעד לאדי התנור החם הפשוטים במטבח הבית.
עניין של מה בכך עבור הגברת רחל לבית האִמרי להשגיח בילדיה בעת בישוליה המתמידים ערב השבת. בכל כ"ב שנותיה אוּמנה רחל בעבודת משק בית, וקודם ד' שנים, כאשר הגיח בנה הראשון לאוויר העולם האביבי, השקט, מאז אף ידעה עיסוקיה ורכשה מיומנויות רבות המסייעות להצבת משק בית הגון.
בעוד מבטה הנינוח צופה בשלושת אוצרותיה הרכים במשחקם, נעמד אהרן בנה הגדול, כאמור ד' שנים לו, וניגש לקראתה באמרוֹ
"אמא, הבי לי כד מים, בבקשה,"
"מה לך בכד המים, בני?" הקשתה רחל אמו.
"צמא אני," השיבהּ, כפשוטו.
נטלה אמו כלי חרס זעיר, מלתהו במים מן הכד הגדול שאתו מלאה הבוקר בלכתה לבאר, והגישתהו לִבְנַהּ.
הרווה אהרן צמאונו במים הצלולים.
שבה רחל לבישוליה,
שב אהרן למשחקו יחד עם אחיו הקטנים.
בעבור זמן קצת שב הילד כשכלי החרס בידו, הושיטוֹ לאמו, וביקש-
"אמא, מלאי בעבורי שוב את הכלי במים, בבקשה,"
"ומדוע?" תמהה רחל, "הרי הרווית מכבר את צמאונך, מדוע נזקק אתה למים פעם נוספת?"
"צמאה הכבשה," הורה באצבעותיו לעבר הטלה הרך הנראה מבעד לדלת הבית הפתוחה לכל דיכפין.
בשנית מילתה האם מים בכלי החרס, והגישתהו לבנהּ.
יצא אהרן את ביתו וניגש אל הגדר שסביב לעדר. פתחהּ בזהירות, נכנס בעדה, סגרהּ, ניגש אל הטלה והשקהו במים הצלולים שבכלי החרס.
שבה אמו לבישוליה.
שב הילד למשחקו.
לאחר שעת שלווה חש הילד בשלישית לאמו, כשבידיו כלי החרס.
"אמא, מלאי לי שוב מים בכלי, בבקשה,"
"ומדוע לך הפעם מים, בְּני?"
"להשקות הצמח שבגינה." השיב בנינוחות.
מילתה האם מים בשלישית, וצפתה בבנהּ הממהר אל הפרח שבגינה להשקותו.
"אמא!!" חזר שוב אהרן בדהרה כשכלי החרס בידיו, אך אמו נטלה את ידו הזעירה בידיה, כרעה על ברכיה, וכשניצבה לגובה עיניו אמרה,
"אהרן, הנך ילד גדול מכבר. מלא בעצמך את הכלי. אינני יכולה להתפנות לכך כרגע, מבשלת אני לכבוד שבת!"
הנהן אהרן בראשו.
שבה רחל לבישוליה.
סב אהרן לעבר התנור הלוהט הטומן בּחֻבּוֹ חלות לשבת. קרב אל התנור וניגש אל הלהבות הקרובות אליו. הושיט את ידו האוחז בכלי החרס אל תוך הלהבות, אך פתאום נצרבה אצבעו כשנכוותה מן החום.
כלי החרס נפל והתגלגל על רצפת החימר.
אהרן אחז באצבעו והחל מתייפח.
"מה קרה, אהרן יקירי?" נפנתה בעדו אמו המבוהלת, ומשהראה לה את אצבעו שאלה- "כיצד נכווית? האם שלחת ידך אל התנור? הרי מים ביקשת!"
באמרה כך טבלה מיד את אצבעו בכד המים הצוננים הגדול, עד שנשתכח אט- אט מבכיו, ושאל-
"אמא, מדוע כשביקשתי מים, מזגת בעבורי מים אל תוך הכלי, אך האש, בשונה מן המים, אינה נמזגה?"
חייכה האם ואמרה "ילדי, מדוע ניסית לקחת אש בכלי החרס?"
"משום שהפרח שתה יתר על המידה ורציתי לייבש את המים שהציפו האדמה שסביבו!"
צחקה האם בהתפעלות מתמימות ילדה, רכנה ונטלה את כלי החרס הקטן, מילתהו שוב במים, וטבלה את אצבעו הצורבת שם. "הנה," אמרה, "כך תוכל לשוב לשחק עם אחיך."
שב אהרן אל אחיו הקטנים וסיפר להם אודות מקרהו. אולם צעירים היו מכדי להבין מדוע האש אינה נמזגה כשם שנמזגו המים בקלות אל תוך הכלי, וגם אהרן צעיר היה, אך נגע הדבר ללבו מאד.

גדל אהרן והתפתח. מתינוק הפך נער, מנער לבחור, בגר, החכים בתורה ואף נשא אשה.
כאשר נולד בנו הראשון, ונתקבצו בני המשפחה ביום השמיני לבריתו, טרם הכנסו לברית משה קרא אהרן בהיחבא, בחסות ההמולה לאחיו הצעיר אריה, האח אשר נולד שנה תחתיו ויחד אתו כיהן כבכור על תשעת אחיהם הקטנים, וביקשוֹ לשיחה תכופה תיכף יחל טקס הברית.
"אחי," פתח אהרן באמרו לאריה אחיו, "אמור לי, הזוכר אתה את שאירע לי באחד מימי השישי, כאשר נכויתי באצבעי מן התנור האופה חלות לשבת? הייתָ אז בן ג' שנים, כאשר הייתי אני מבוגר מאתך בשנה."
זכר אריה את המעשה.
"ובכן, מיום זה ואילך איני חודל מלהפוך במוחי חידה, לגבי תכלית האש והמים.
מדוע המים והאש, שהרי שניהם יסודות מקבילים, המים מכבים את האש והאש מייבשת המיים, מדוע האש הנה שונה כל כך בתכליתה מן המים? מדוע אין למזוגה אל הכלי? מדוע גוברים המים על האש, אולם האש מזיקה לאדם בהרבה מן המים?"

ובכן, במשך ארבעים שנה, בהן שנותיו החשובות, לא קיבל אהרן כל מענה לחידותיו. ועד פרוץ המלחמה הראשונה שלאחר שקט ארבעים שנות...