לאיש ששותף להולדתי.

לאיש ששותף להולדתי.

אני כותבת לך,כי אי אפשר לדבר

כי אתה לא שם,אתה כבר איש אחר.

כשנולדתי, אמרת לכולם "נולדה לי בת" וכשאני גדלתי אמרתי "זה אבא שלי"

היית הדמות של האבא, הדמות הנחמדה, המצחיקה, לא זו שמחנכת,

את זה אמא עשתה, אתה היית זה שכיף להיות איתו שכיף ליהנות איתו

זה שאף פעם לא מעצבן, זה שכל החברות אומרות שהוא מצחיק

זה שמתגאים בו.

אתה היית זה שחוזרים איתו בערב שבת מבית הכנסת, אתה היית זה שעושה את הקידוש

אתה היית זה שמחכים לו שיחזור כבר הביתה מהעבודה,

אתה היית זה שמדליק איתנו את נרות חנוכה, זה שקורא את ההגדה בפסח

זה שקוראים לו א ב א.

ופתאום

ביום אחד בהיר, נעלמת, התרחקת, נאבדת לי.

הלכת למשפחה אחרת, כנראה יותר טובה מאיתנו,

ואני ממשיכה לבוא אלייך, להיות איתך,

ולחפש... אולי איפשהו שם, עמוק בפנים מסתתר לו אבא שלי..

זה שכל כך אהבתי, זה שכל כך התגאיתי בו, זה שהאמנתי בו

אבל לא, אתה כבר לא כאן.

אני עדיין קוראת לך "אבא"

אבל פתאום, מאישיות חמה ואמיתית

הפכת לדמות קרה וריקנית,

דמות בלי מצפון, בלי רגש, דמות שעושה עצוב בלב, ומעלה בעיניים דמעות מכאב.

ואני רואה אותך, צוחק, מאושר עם האישה ההיא שלא דומה לאימי כלל

רואה אותך משחק עם הילד הזה, שלא דומה לאחי ולו במקצת

ועם הילדה הזו שלא מזכירה אותי אפילו מעט..

עם ילדה,שהיא לא אני

ואתה אוהב מחבק מנשק משמח, בדיוק כמו פעם,כמו שהיה אצלי.

אבל אני היא הבת שלך, ולא היא, אז מדוע על לחיה אתה נושק?

מדוע לה אתה קונה, נותן ומעניק?

ומי זו האישה הזו? שאותה אתה מחבק? הרי זו לא אימי שממנה אתה כל כך מתרחק..

כן,זו שילדה את יילדך

האמא של אלה שהיו אמורים להיות כל המהות שבחייך.

רק רציתי להגיד לך בן-אדם,אני עדיין אוהבת

עדיין רוצה, עדיין חושבת

אך לא מרוצה,

רציתי להגיד לך, שמתי שתבוא, אני פה.

שמתי שתחזור תהיה לי שוב קרן אור,

אני לא יודעת אם לקוות, אני לא יודעת אם לנסות.

כי אצלי, כבר כבו כל הנרות.

איש יקר, בבקשה ממך,

אם במקרה תפגוש את אבא שלי,

איש חמוד כזה ומצחיק,

מן 'אבא' כזה שאוהב את ילדיו ומוכן להקריב למענם את כל חייו.

נו...זה שבתעודת זהות רשום לי כאב,

רק תמסור לו...

תמסור לו שהתגעגעתי אליו.