את הפעם הראשונה שנפגשנו, אני זוכרת כאילו זה היה אתמול.
בעצם, זאת הייתה הפעם השנייה, רק שהפעם, היית בן אדם שונה לחלוטין.
הערצתי אותך! היית מדהים: כל כך חכם, רגיש, מתחשב, מוכשר והעיניים שלך והחיוך הזה, שפשוט הרסו אותי.
הושטת לי יד אז, עם החיוך הגדול אחרי שכל כך הרבה זמן לא ראית אותי. ואני, מהססת אך לא רוצה לפגוע, הושטתי יד בחזרה. לא ידעת, שגם אני השתניתי בזמן הזה. שהבנתי שאני יהלום.
אבל דווקא כן הבנת, מההיסוס הפנימי שניכר היטב על פניי, את מה שקיוויתי שתבין. לקח לך בדיוק שנייה להחזיר את היד ולבקש סליחה. צחקתי וסלחתי.
וכאן בעצם, זה התחיל.
נפגשנו בערך פעמיים בשבוע, ופיתחנו מן ידידות חולנית שכזו.
הייתי כמו פרפר שנמשך לאש. משהו בך סחף אותי, והיה לי קשה להתנגד. פתחת בפניי את ליבך ואני, נפלתי במלכודת הזו וכמו פרפר הסתבכתי בקורי העכביש. לכודה.
הענקתי לך הרבה חום, ואתה לא היססת לקחת. הייתי שם תמיד כשהיית צריך ואתה ידעת את זה. הידידות שלנו הייתה נפלאה, אך כואבת, כי אתה יכולת להיות כל כך מעצבן פתאום, ולהתייחס אליי כאילו שאני מפריעה לך.
אפילו רבנו, פעם אחת. לא דיברתי איתך ימים אחר כך, והכל בגלל היחס שלך.
אבל תמיד, תמיד<!!!> הצלחת לגרום לי לחייך, כשהיית מסתכל לי בעיניים ואומר מילה שהייתה מצחיקה רק את שנינו. ואני, הולכת ומסתבכת.
ואז יום אחד, זה קרה.
השעה הייתה כבר 3 ורבע, כשהתקשרת וביקשת שאבוא. גם ככה קבענו עם חברים ב4 באותו מקום, ולא הפריע לי לבוא חצי שעה קודם ולדבר עם הבן אדם שעדיין ניסיתי להבין את רגשותיי כלפיו. מעריצה או מקנאה? שונאת או אוהבת?
בשנייה בה נכנסתי לחדר, ידעתי שבכית. העיניים שלך היו אדומות, ואני, שתמיד תקשרתי איתך דרך מבטים, מצאתי אותך בלי יכולת להגיב. התחלנו לעבוד אבל ראיתי שזה לא זה ולא יכולתי להמשיך ככה.
אני לא זוכרת למה עמדתי. אני רק זוכרת ששאלתי מה קורה וביקשתי שנפסיק.
ואתה, הורדת את הראש...ונשברת.
מעולם לא בכית לידי, תמיד היית שמח, מאושר ומחייך- וזה הרס אותי. לא יכולתי לראות אותך כל כך שבור, כואב ומדמם מבפנים. אני זוכרת שבאותו רגע, רציתי למות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רציתי לעזור לך, ולא היה לי איך!
כשדתי חוזר בשאלה, והוא מדליק את האור בפעם הראשונה בשבת, זה נורא קשה לו. בכל תזוזה של היד אל המתג הוא רועד, וחושש מבפנים. אחרי הפעם הראשונה, זה יותר קל.
כשהנחתי את היד על הכתף שלך, היא רעדה, אבל כבר יכולתי לשבור את כל המחסומים שהקמתי בעמל רב ולהניח גם את היד השנייה. התגובה שלך הייתה בלתי צפויה: אחזת לי ביד, בחוזקה, ולא הרפת! הרגשתי כאילו אתה עומד ליפול לתהום ואתה נאחז בי כדי לא ליפול, וידעתי שהתהום הזאת היא נפשית. תפסתי אותך חזק, שלא תיפול, שלא תאבד, כשאתה רוקנת ממני כל רגש ואנרגיה שהיו בי. לקחת ממני את כל כוחות החיים והשארת רק וואקום, ריק, נאדה.
ואז, באותה נשימה שזה התחיל, זה הפסיק.
פלטת מן "לא" חנוק כזה, ועזבת לי את היד, כשקלטת מה עשית.
באותו רגע, הפרפר מת.
כמה חודשים אח"כ, נאלצנו להיפרד מסיבה מסויימת, והעמדת אותי בעוד ניסיון: בכית, והכאבת לי כשדיברת על אותו יום, שהפך בלי מילים לסוד המקודש שלנו. סיפרת שמעולם לא הרגשת כך, ומעולם לא הרגשת מגע כה טהור, שהעביר בך כזאת צמרמורת, אבל עם זאת נתן לך חיים וכוח. סיפרת, שהרגשת איך אתה שואב ממני הכל ולא יכולת לסבול את עצמך, אבל לא ראית את עצמך מחזיק מעמד בלי הרגע הזה.
ואני? ניגבתי לך את הדמעות, עם המעיל שהחזקת. לא נגעתי בך, והרגשתי את הפרפר הקטן, קם לתחייה וחוזר למאבק נגד הקורים. אבל הפעם, הוא גם יצליח, כי מה שלא הורג מחשל, לא?
שלך,
אני.
תגובות
בשתי מילים- פשוט וואו!
מהמם. איכותי..
יאללה- במה(:
יפית5, אני מתנצלת, לא כל כך הבנתי את תוכן התגובה שלך...תוכלי להסביר?