קיר הייאוש

בס"ד

נתקלתי בו ונפלתי.

שוב.

פעם שניה שזה קורה לי באותו יום. בפעם הראשונה זה היה בבוקר, בטעות הצצתי לאיזו כתבה 'שגרתית' כביכול מחיי המדינה, קראתי את כולה ברגש בלתי ברור, אולי זאת הייתה אדישות מרירה או שמא דווקא זה היה זעם עצור?

כשסיימתי לקרוא השתרר שקט מוזר. יותר מדי מוזר, ואז נתקלתי בו.

וחזק.

עפתי אחורה והוטחתי אל הרצפה. זה היה כואב. צורב. נכנס לתוך תוכי, מכלה הכל.

שכבתי מתחתיו שעה שלמה, המום מן המכה, בוהה באוויר המחניק.

בעצם, הכל מחניק ליד הדבר הנורא הזה.

קמתי בכבדות, פוסע אחורה בראש מורכן, מובס.

שוב הוא ניצח, ובגדול.

הילכתי כסהרורי במסדרון, נשען בדרך על כל מה שרק היה לידי, נכנסתי לאחד החדרים, זה היה הסלון. העיקר להירגע.

שקעתי באחת הספות, כמנסה להתגונן בתוך כריותיה הנעימות מן המכה הבאה.

לקחתי את השלט והדלקתי את הרדיו, דעתן שמאלני היה עסוק בשטיפת מוח יסודית. לא הפרעתי לו. כיביתי.    

הדלקתי את מערכת הסטריאו בשלט השני, מוזיקה עליזה בקעה מן הרמקולים הקטנים, הקשבתי כמה שניות, הצלילים היו יפים, נעימים, זורמים.

וזאת אולי הסיבה שהם לא נכנסו אליי.

הם עברו מעלי, מתחתי, ריחפו אל בטני ומיד סטו הצידה, רק לא נכנסו.

בהיתי מסביב, אף אחד לא יכול להיכנס אליי? אף אחד לא יכול להיות אצלי?

אבל הנה, איזה צליל תועה, מהסס, מרחף לכיווני. הוא עוד אחד מכל אלו שתמיד בסוף סטו או שמא הפעם זה הוא, הצליל העליז והביישן שיבוא אלי?

הצליל ממשיך בדרכו אלי.

'חח, אתה סתם חולם, בחיים הוא לא יגיע אליך, לפחות במצבך הנוכחי..' לוחש קול בתוכי.

הוא מהסס וממשיך עוד קצת.

'אתה עדיין מאמין בו? איזו אשליה.' ממשיך הקול.

הוא כבר עשרה סנטימטרים מן הבטן שלי.

'הופה, איזה צליל שובב, הוא על בטוח חומד לצון...עוד שניה והוא נעלם בצחקוק..' אומר הקול וכבר לא בלחישה.

ברגע שהקול הרים את קולו, הבזיקה מחשבה בקרבי.

הצליל היה שני סנטימטר מגופי שכיביתי במהירות את המערכת.

תשעת הימים.

קמתי במהירות מן הספה, הצליל נעלם יחד עם כל המוזיקה.

או אולי הוא בעצם נכנס?

פסעתי אל עבר הדלת, הייתה לי הרגשה שמשהו השתפר.

הוא נכנס? 

'לא הגיוני. הרי ראית אותו, ובכלל, תפסיק להעסיק את עצמך בכל מיני מחשבות שכאלו'. 

פסעתי מאושש אל עבר הפרוזדור ומשם לדלת, לעבודת יומי.

נכנס או לא נכנס?

                                         *                     *                     *    

הפעם השניה הייתה בבית הכנסת, בערב.

ליל תשעה באב.

ר' אלימלך, ה'בעל קורא' כבר החל לומר את הברכות כשעליתי מן הקומה התחתונה של בית הכנסת, פתחתי את המגילה ודפדפתי במהירות, הנה, עמוד 41, מצוין.

כרעתי על הרצפה בישיבה משוכלת והאזנתי לקולו הערב של ר' אלימלך בקוראו את המגילה.

הם כבר בפסוק ב'.

"כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים".

משיכה באף, חיפוש אחרי מטפחת שתמיד איננה, למה לעזאזל היא אף פעם לא בהישג יד?!

"גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה".

דמעה פותחת את מסעה מהעין שלי אל הרצפה.

"נביאייך חזו לך שווא ותפל ולא גילו על עוונך".

הי! זו מגילת 'איכה' או מאמר של איזה דעתן ימני?

"שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו".

בעצם, עכשיו זה כבר עדכון חדשות.

זוועות העבר אך הכל כך נשמעות חדשות ההווה ממשיכות לעלות אל חלל בית המדרש, נתלות בנברשות הגדולות, מלפפות את הספסלים, חונקות אותי עוד ועוד ועוד....

ואז זה שוב קרה. ברור.

נתקלתי בו בשיא העוצמה.

הבוקר לידו היה כסף קטן.

התנגשתי, הכל הסתחרר מסביבי, מילים כתובות בקסת ודיו לצד שורות מחשב חדשותי מסתחררות מול עיני, שוב.

שוב נתקלתי בו, בקיר הייאוש.