היום עבדתי עם רחלי. עשינו יחד ש"ב בתורה. רחלי היא ילדה מקסימה, שמהרגע הראשון שראיתיה נשבתי בקיסמה החינני.
שיערה השחור מאוגד לכדי קוקו גבוה, זנב סוס קופצני כמו שסבתי מכנה את זה, עיניה בורקות בחן מיוחד, וחיוך תמידי מעוטר בשתי גומות שוכן בפניה העדינות.
היא ילדה טובה באמת. רואים שהיא מתאמצת להצליח, היא רוצה לעשות הכל בכוחות עצמה, ללא עזרתי. מעין שאיפה להישגיות כזו.
היום שמתי לב שפניה והתנהגותה אינן כתמול שלשום. הילדה היתה קצת עצבנית וכעסה עלי בזמן שרציתי בכל מאודי לעזור לה.
לפי המידע שבידי, הוריה של הילדה גרושים, אביה יוצא עם אחרת, וזה דבר שמאוד מכאיב לה וקשה עליה.
ידעתי גם שהיום זהו היום השבועי בוא היא הולכת לבקר את אביה. חשבתי שאולי יש קשר בין התנהגותה העצבנית לבין העובדה הזו, והחלטתי לברר זאת בעקיפין.
-"רחלי, צריכים לסיים מהר את הש"ב, עוד מעט אבא יבוא לקחת אותך וצריך להספיק הכל...!"
-"היום אני לא הולכת לאבא." הפטירה הילדה. אולי דימיינתי ואולי זה היה באמת, אבל הבחנתי בדמעות המבצבצות מבין עיניה שתמיד בד"כ עולזות.
המבט הנוגה שתקף אותה, והכ"כ לא אופייני לה, הבהיר לי שכנראה אכן מצב רוחה קשור לעניין הזה.
החלטתי לברר עוד קצת. 'לא נורא' חשבתי, 'הש"ב יכולים לחכות. במצב כזה בטח שהיא לא יכולה להתרכז בהכנת השיעורים".
המשכתי לשאול אותה:
- "מה קרה? למה לא?" שאלתי בתמימות.
- "אני כן הולכת לאבא."
לא הבנתי מה קרה לדעתה שפתאום השתנתה, ואמרתי לה שאם היא לא רוצה היא ממש לא חייבת ללכת אליו.
אבל אז היא כמעט עמדה לפרוץ בבכי ואמרה:
"אבל אם אני לא אלך הוא יתקשר לאמא שלי ויצרח עליה, ואני לא רוצה שהוא יצרח על אמא שלי".
הכאב שבמילותיה חדר עמוק לתוכי. ממש נכנסתי לקונפליקט שבו היא נמצאת. גם אני מצד אחד לא רציתי שאביה יתקשר לאמה ויצעק עליה בגינה, אבל מצד שני ממש לא רציתי לעודד את הילדה לעשות משהו שהיא כלל לא חפצה בו.
כמה קשים וכואבים יכולים להיות החיים...
תגובהתגובות