החטא ועונשו? דור הפלגה
בראשית פרק יא'
(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:
(ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(ג)וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:
(ה) וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
(ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
(ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
(ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
(ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:
בפרשתנו אנו נתקלים בתופעה מוזרה. בני אדם עושים מעשה שלכאורה אין בו שום בעיה, והקב"ה מצידו בא ומפרק את מעשה ידי האדם. רצוני הוא להבין את היחס בין מעשה בני האדם לתגובת הקב"ה. לשם כך נתייחס תחילה לבעיה שהייתה טמונה במעשה, ומתוך כך נוכל להבין כיצד תגובת הקב"ה פותרת את הבעייתיות.
הקשר בין האדם והיצירה בפרשה:
במהלך פסוקי הפרשיה אנו רואים כיצד לאורך ההתקדמות לקראת בניין המגדל, הכינוי המתייחס לבני האנוש משתנה מ"כל הארץ[1]" ל"איש לרעהו" ואח"כ ל"בני האדם". לאחר התערבות הקב"ה בני האדם "לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" ולאחר שהם נפוצים לכל קצווי האדם, הם חוזרים להיות כל הארץ.
אנו רואים מכאן בפשטות שמשהו מהמהות האנושית טמון ביכולת היצירה ובקשר שקיים בין האנשים. בשלב הראשוני בני האדם היו גוש דומם של פרטים חסרי פנים. לאחר מכן, יכולת הדיבור והתקשורת בינם לבין עצמם העניקה לכל אחד מהפרטים שם ומשמעות, ובשלב הסופי, כל פרט מיוחד חוזר ומתאחד עם הכלל לשם מטרה משותפת. לאחר שהוצבה המטרה והם מתחילים לפעול יחד כאורגניזם חברתי, הם נקראים בשם המאחד ומאגד את כולם- בני האדם. קיים כאן תהליך של היפרדות מהכלל על מנת לחזור אליו.
מהות האדם:
כהמשך לדברים אלו, נעבור לתחילת פרשת בראשית ונחפש את הקשר הקיים בין היצירה למהות האדם:
(כז) וַיִּבְרָא -לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם -לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם -לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם -לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
בפסוק שבא מיד לאחר ציון העובדה שהאדם נברא בצלם אלוהים, בא לידי ביטוי אותו הצלם "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", כלומר האדם מתבקש להתחיל לפעול ולהטביע את חותמו במציאות אליה הוכנס בעל כורחו, כדי שצלם ה-אלוהים יוכל להתגלות.
בחינת מעשי דור הפלגה:
לאחר שהסכמנו שזוהי מהות האדם, ננסה לבחון אותה בבני דור הפלגה:
הרצון של אנשי אותו הדור נראה טוב מאוד- הם רצו לבנות עיר ומגדל. העיר מייצגת את השלטון בארץ, שאותה הם יכבשו, והמגדל את הרדיה שה' ביקש מהם לרדות בעוף השמיים. לשם אותה מטרה הם מגייסים עוד כוח שהוא חיובי במהותו, והוא כוח האחדות.
אני חושב שאין צורך להכביר במילים על חשיבות האחדות, הרי דוחפים לנו את זה מספיק בישיבה... אחת ממטרותינו המרכזיות היא לאחד את עם ישראל, שכיום נראה יותר בלתי אפשרי מאשר אפשרי.
וכך אותם אנשים מצליחים ליצור איחוד כל כך יפה וטוב, וכל זאת כדי לממש את הסיבה שלשמה הם נבראו, כלומר לפעול במציאות.
הבעייתיות במעשה:
ואם אכן כך הוא הדבר, לא ברור לנו למה ה' לא מניח לבני האדם להגשים את רצונם!
אך נעיין שנייה בפסוק שבו בני דור הפלגה מצהירים מהו מבוקשם: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כמו שאומר השפת אמת, הדגש בבקשתם הוא שהבקשה היא לשמם ולתועלתם האישית והאגוצנטרית- לנו, או אם נשתמש בלשון הגמרא "לגרמייהו עבדין".
בני האדם אמנם הבינו את הדרישה הבסיסית לפעול במציאות, אך לא השכילו להבין שפעולה זו כשלעצמה אינה ולא כלום. הם התעלמו מהמשמעות העמוקה של דרישה זו, שנמצאת מעבר למילים שנאמרו. חל ליקוי בהבנה של משמעות הציווי לגלות את צלם –לוהים.
משמעות זו מופיעה בפסוקי ההפטרה של פרשת בראשית "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", כלומר לבני האדם צריכה להיות מטרה שהיא מעבר לפרטיות שלהם, עליהם לשאוף למשהו שהוא מעבר למוגבלותם. הבעיה באיחוד של בני האדם היה בכך שהוקדש אך ורק למטרותיהם, ללא הכרה באחר שקיים מעבר לישותם המצומצמת.
אם כן, הבנו את הבעייתיות במעשה בני האדם, אך נותרה בפנינו השאלה השנייה שהצגנו, שהיא מדוע ה' בחר להגיב דווקא בדרך זו, וכיצד מעשה ה' יגרום לבני האדם לצאת מעצמם ולפתור את הבעיתיות.
לענ"ד התשובה טמונה בפסוק הפותח את הפרשיה "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". הקב"ה הבין שהאנושות עדיין לא הייתה בשלה למטרה הגדולה שהוצבה בפניה, וכל זאת מפני שהיא הייתה מאוחדת מאז ומתמיד. הקב"ה רצה שבני האדם יפתחו את היכולת להגיע לחיבור אמיתי, שמתוכו תנבע ההכרה בו, וההבנה שהכל ברא לכבודו, ולשם כך הוא הפריד אותם.
קודם לכן, לא דייקנו בדברינו כשאמרנו שהאנושות גייסה לצידה את האחדות, מכיוון שהאחדות הייתה שם מאז ומעולם. למרות זאת, אנו רואים שהם מכירים בה ורוצים לשמר אותה "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", הייתה בהם הכרה בכך שהאחדות היא דבר טוב, למרות שמעולם לא חוו את היעדרה.
הם לא הבינו שדווקא מתוך ההפרדה יכולה להיווצר אחדות אמיתית, או כפי שהרב קוק מצטט מהזוהר "סיטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא", כלומר דברים שבקדושה דווקא מתחילים בפירוד ומסיימים באיחוד. אנחנו יודעים שאם לא חסר לנו משהו,לא נחפש אותו. אבל אם יצא לאדם לגלות שחסר לו משהו, הוא פתאום יחוש צורך להשלים ולהשיג אותו, אבל עצם הידיעה היא היא שיצרה את הרצון והצורך. זה כמו שבעבודת ה', כותב הרב קוק "הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה[4]", העובדה שאנו שואפים ומחפשים היא העיקר[5].
לבני דור הפלגה מעולם לא היה חסר, ולכן לא היה בכוחם לאחד. פשוט כי היכולת ליצור איחוד הייתה מעבר להבנתם. המעשה של הקב"ה שגרם להם לפירוד כלל לא היה עונש, אלא בסך הכל הפתיחה לתהליך של היפרדות שבסופו של דבר יוביל לאיחוד מחודש ואמיתי.
העניין הוא שלאחר שתיווצר ההכרה בחיסרון והיכולת להשלים אותו, הרצון לאחד לא ייפסק רק באחדותו של עם, או אפילו של כלל האנושות. לאחר שהשאיפה לשלמות החלה לנבוע מלבבות בני האדם, היא לא תפסיק עד שכל המציאות לא תחזור להיות שלמה ומאוחדת, שזהו בעצם רצון ה'.
יוצא שבגלל חוסר ההבנה של בני דור הפלגה נוצרה להם טעות גם בדרך היצירה של האחדות, והם לא באמת מילאו אחר צו ה', אפילו על פי הפשט. ונסביר, הקב"ה ציווה עליהם "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". אמנם ריבוי של קיבוץ אחד יכול היה להוביל בסופו של דבר להתפשטות הדרגתית על פני כל הארץ, אבל הקב"ה רצה שיווצר שוני בין בני האדם. שוני שרק יעשיר אותם כאשר הם ישובו ויתאחדו, וזהו העושר שאנחנו רואים כיום בעת קיבוץ הגלויות, שלכל יהודי שבא ממקום אחר בעולם יש תכונות יפות וייחודיות למקום שממנו הגיע, ועכשיו הוא הולך ומשתלב ביצירה שלמה הנקראת עם ישראל.
נסביר מדוע ההפצה של בני דור הפלגה הייתה הכרחית לשם יצירת איחוד אמיתי. דבר שהוא שלם אינו מאוחד, הוא פשוט מחובר. אדם וחווה לא היו מאוחדים, אלא מחוברים. קשר של חיבור הוא מקרי, ולא מהותי, אין שום הוכחה לכך שהחיבור הוא הכרחי ומהותי. הנקודה היא שלשם יצירת איחוד אמיתי דרושה הקרבה, או קבלה. ההקרבה יוצרת קירבה. הנכונות לתת היא היוצרת את הקשר בין הדברים, וכל עוד שלא נעשה מעשה של נתינה וקבלה, הקרבה אינה עצמית, משום שלא נוצרה ע"י שני הצדדים המאוחדים.
אילו בני דור הפלגה היו נותרים באותה בקעה בשנער הייתה נוצרת תרבות הומוגנית, ללא הבדלים משמעותיים בין בני האדם. בתרבות שכזו האדם הפרטי מאבד את ייחודיותו ואת משמעותו, ובעצם נופל למרמס תחת עקבי הכלל. עקב הריחוק הפיסי צומחים הבדלים, אשר בשעת המפגש המחודש על שני הצדדים לגשר עליהם. הגישור, כשמו כן הוא, יצירת גשר, שהוא משהו שלא היה שם קודם לכן. רק כשאנחנו מכירים באחר, בקיום של משהו שהוא מעבר לנו, נוכל ליצור שלם שהוא גדול מסך חלקיו. תהליך זה של הכרה באחר מתחיל בין איש לאשתו ומסתיים בכלל המציאות, אשר הקב"ה עומד מעבר לה.
[1] פס' א'. ברור כי ביטוי זה מתייחס אל בני האדם, מכיוון שבפס' ט' כתוב "שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ", וברור ש"כל הארץ" הוא כינוי לבני האדם.
[4] עולת ראיה א', עמ' רא'.
[5] צדקת הצדיק קמא': ההעלם שמגיע לאדם הוא נראה לכאורה ראיה שגם החשק והחיות שהיה לו מקודם היה שקר כי שפת אמת תכון לאדם. אבל באמת אדרבה על ידי זה הקב"ה בונה שתכון לעד החשק כאשר משיג בהעלם שהוא בהסתר פנים מהשם יתברך ומתחנן מהשם יתברך שיאיר לו הרי כבר אינו בהעלם שעל זה נאמר תכלית הידיעה שלא נדע. ודבר זה נקרא ענוה והוא מדריגה היותר גדולה כנודע ונאמר וענוים יירשו ארץ פירוש ירושה אין לה הפסק וכמו שנאמר במשה רבינו ע"ה שהיה ענו מכל האדם לא כהתה עינו וגו'. שלא היה לו למעלותיו שום הפסק ודייקא על ידי זה נעשה שתיכון לעד:
תגובות
בני דור הפלגה אחדותם נבעה מעבודה זרה: לעשות לעצמם שם (אגו) במקום לעשות את רצון השם (ענוה). ולמרות זאת, עונשם לא היה כדור המבול, שבכל אחדות יש משהו טוב. ולהבדיל, עבר, שהתרחק מאותה אחדות מזויפת, דווקא הוא שמר על הקודש ועל קדושת הלשון.
מהרעיון של הגישור שממנו דווקא צומחת אחדות אמיתית. רעיון יפה. יישר כוחך.