הלוואי

הלוואי,
והיה לי האומץ,
לעמוד מולךָ כמו תמיד,
ולפרוק את אשר בי חבוי.

הלוואי,
והיתה לי היכולת,
להרים את רגליי הכושלות,
ולברוח ממצוי לרצוי.

ואולי -
כי יש מישהו שלמעלה שומע,
מנגב דמעותי הרותחות,
שצובעות את פניי בדם.

ומתי
גם עלי יכתבו אגדה,
של "חיים באושר ועושר",
מעצם היום הזה, עד עולם...?

                     (מתי?...)
                                                רותי יקרה,  זה בשבילך...