ב"ה

לדרכה של תנועתנו הקדושה

מאת

הרב מרדכי אליעזר נחמני

נערך על ידי תלמידים

יסודתו בהררי קודש

ההבדל בין המזרחי לאגודת ישראל ברור ומוחלט, כך לימדנו רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. המזרחי נוסד ע"י גאוני ישראל גדולי תורה מתוך ריבוי תורה, ואילו אגודת ישראל נוסדה ע"י עסקנים בדלדול הגלות של הקהילה הנפרדת בפרנקפורט. הכל בתר רישא גריר.

ביסוד תנועתינו: דעת תורה, גדלות של דעת תורה, של "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ומתוך כך דרך הקודש של המזרחי לקריאה בשם ד' בתוקף משמרת התורה והמצוה לתקומת ארצנו ועמנו בה, "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", ומתוך כך מסירות נפש של ריבוי פעלים לכך.

הרב ר' יצחק יעקב ריינס זצ"ל היה גאון וצדיק, כתב ספר שלם של למדנות עצומה בהלכות עדות, והיה ענק בדעת אמונת ישראל ותורה, ואשר מתוך כך נתבררה לו דרך הקודש הזו, ועל זה מסר את נפשו.

ונמשכו הדברים מתוך ראשי אלפי ישראל, הרועים שהקים לנו ד' בראשית התיסדות תנועת חיבת ציון הרב ר' אליהו מגריידיץ זצ"ל והרב ר' צבי הירש קאלישר זצ"ל והרב ר' יהודה חי אלקלעי זצ"ל והרב ר' שמואל מוהליבר זצ"ל, אשר מזה האחרון נמשך שמו של המזרחי ממרכז המזרחי אשר לו, כהצעת הקדוש דורש לציון ר' יעקב סלוצקי זצ"ל והי"ד, והרב ר' יהודה לב הכהן פישמן  - מימון זצ"ל עוד זכה לשמש בכל זה.

ובהמשך הדברים מתוך דעת תורה זו של תמימותם המוחלטת כאחת ממש של עמנו, תורתנו וארץ נחלתנו נמשכה הנהגת תנועה זו ע"י גדולי הדעת והמעש ובהם הרב ר' מאיר בר אילן זצ"ל והרב ר' יהודה ליב הכהן מימון זצ"ל ועמם אישים מצוינים בדעת ובמעשה כשר ר' משה שפירא ז"ל וההולכים עמהם ומתוכם. ועליהם גדולי התורה של תנועתנו הקדושה ב"חבר הרבנים" בראשות הרב ר' שאול ישראלי זצ"ל ושאר גדולי התורה שעמו.

מתוך כך עמדו המזרחי והפועל המזרחי וקראו בשם ד' אלקי ישראל לתחיית הקודש ומסרו נפשם בריבוי פעלים לשכלול גילוי המציאות של אחדות המדינה והתורה וכנגד כל נסיון של הפרדת הדת מן המדינה, בידיעה ברורה שהחלום הלאומי והחלום הדתי חלום אחד הוא.

אמונת עת דודים

את יסוד אמונת ישראל ותורה בדורנו לימדנו הרב זצ"ל בספר האורות. בפסקה ח' באורות ארץ ישראל נאמר כך: "בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצוות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה להביע את הביטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידאלית. הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה, ובלב כל האומה הוא בוער מימים ימימה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" ובלב כל ריקנים שבישראל ובלב כל פושעי ישראל האש בוער ויוקד בפנימי פנימיות, ובכללות האומה כולה כל חפץ החירות וכל תשוקת החיים, כל תשוקת חיי הכלל והפרט, כל תקוה של גאולה, רק ממקור מעיין חיים זה הם נובעים, כדי לחיות את החיים הישראלים במלואם בלא סתירה והגבלה וזאת היא תשוקת ארץ ישראל, אדמת הקודש, ארץ ד', שבה המצות כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן... אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק, איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם רוח החיים בכוחו הפנימי לא לבד לקרבת אלקים כללית כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן של המצוות בציור וברעיון, בשירה ובפועל, - אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה... "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'", להתהלך לפני ד' בארצות החיים, זו ארץ ישראל".

זו היא ודאות אמונת עתינו: שכל התעוררות דרישת ציון שבדורנו גם אצל הרחוקים היא בקשת שם מלא על עולם מלא, אשר על כן המזרחי בקריאתו לעניינה האלוקי של תנועתינו הלאומית ולמשמרת התורה והמצוה בה פונה הוא באמונה אל הנקודה היותר פנימית ועצמית שבדור. לא חלושי אמונה אנחנו, מיואשים לרביע ולמחצה המסתפקים ב"ארון הספרים" או באיזה "רוח יהודית" אלא מלאי אמונה אנו בנפשות הנפלאות של דורנו שמצד נקודתם הפנימית חפצים הם בשלמות ישראל ואורייתא שבכתב ושבע"פ לכל מרחביה והלכותיה ממש, ואם יפלא הדבר בעיני העומדים מרחוק לא יפלא הדבר מנושאי דגל המזרחי העומדים מקרוב. אשר היא היא שליחותו האלוקית – הכלל ישראלית – ההסטורית של המזרחי לקרוא בקול גדול ובגלוי את החבוי בפנימיות של הדור ובפנימיותה של תנועתינו הלאומית, ומכח הכרעת דעת אמת זו מתברכים המעשים בפעולתם הפנימית והחיצונית לתקומת עמנו וארצנו בשם ד'.

מעלת המדרגה

בסדרי גאולתנו הזו מדרגות, מדרגה אחרי מדרגה, שלב אחרי שלב. ומהי מעלת מדרגתנו הנוכחית? אחרי שהוצבר עפרה של קוממיותינו הלאומית ונוצר הגולם הלאומי ונזרקה בו נשמה וקמנו על רגלנו בהכרזת עצמאות מדינתנו הק' הרי הולכת ומשתכללת עצמאותינו וזקיפות קומתינו הלאומית בשכלול כיבושנו וריבונותינו בארצנו בחיזוק צבאינו והתישבותינו וכלכלתנו, אך בד בבד עם זה משתכללת היא הויתנו הפנימית. בתוך סתרי הנפשות הולכת ובוקעת דרישה לאמת הישראלית, הבו אור. הויה פנימית זו היא הדוחפת את היווצרות ההעדר החיצוני של "נפילת הרוח", "טשטוש הזהות היהודית" "החלשת האתוס הציוני" "מדינת כל אזרחיה" וכו'. ההעדר הזה סימן מובהק הוא שהויה חדשה ההולכת ומתבררת במעמקים היא העומדת לפתחנו. עומדים אנו לפני לידה חדשה, חדשה לגמרי. המושגים כולם יתעלו, ויתברר לאומה כולה מה היא ומה חייה, מה גבורתה ומה תפארתה. ושעת לידה היא שעת משבר, ומשבר פירושו צירים נוראים, ומשבר פירושו שברים נוראים בעצם מציאותינו וזהותנו העצמית. אך שעתה של ההרה ללדת, היושבת אצל המשבר, אינה שעת מחלה אלא שעת בריאות. חיים עומדים להופיע כאן. ובשעה גדולה זו מה רב הוא ערכם של המילדות היודעות את הופעת החיים שלפניהן.

בשעה גדולה זו מצווים אנו לכוון את דעתינו ועמדתנו כלפי אמיתת החיים העומדים להופיע, והרי כעת חיה ממש באים אנו בסדרי מדרגות של הויה והעדר והויה לבוא להתחדשות של כל צורתנו הלאומית ואשר על כן הולך ומתברר יותר מתמיד מה גדול הוא תפקידו של המזרחי לעת זו לקרוא בקול גדול לעם כולו: אנחנו כולנו כאחד מאמינים בני מאמינים אשר שבים אנו לנחלתנו לגאון יעקב אשר אהב סלה לקוממיותנו השלמה בשתי קומותיה בגאון התורה והמצוה לקדוש שם ד' הגדול.

דוקא בשעת משבר זו, תרתי משמע, חפצה האומה לשמוע דברי אמונה, אמונת עתינו, אמונת ישראל, אמונת הנפשות, אמונת ד' אלוקי ישראל, ואמונה זו היא אמונה ודאית בשקיקת החיים הפנימית של דורנו למשמרת התורה והמצוה בחיינו הלאומיים והאישיים והיא היא מדרגת הויתנו – העדרנו – לידתנו העכשוית.

האם נשכח את עצמנו?

דווקא בשעה נוראה זו בחיי האומה קרוי המזרחי למלא את תפקידו. לא נוצר המזרחי אלא בשביל שעה זו, להפיח רוח אמונה תורה ומצוה בעם כולו.

ואשר על כן מה גדול הצער וגדולה התדהמה שדווקא בשעה זו מאבד המזרחי את עצמו לדעת, כלומר מאבד את דעתו הגדולה ושוכח את תפקידו ומחליף את הקריאה הגדולה בשם ד' אלקי ישראל לתחיית הקודש במשמרת התורה והמצוה בהנמכת הדגל או ליתר דיוק בהורדתו מן התורן לגמרי. לא עוד קריאה בשם ד' אלא "זהות יהודית"; לא עוד תורה אלא "ארון ספרים"; לא עוד משמרת התורה והמצוה אלא "מסורתיות"; לא עוד ארץ ישראל, אלא "חופש הצבעה לחברי הכנסת בשאלת הגבולות של מדינת ישראל".

נאמר זאת ברורות: גם אם האשליות הדמיוניות יתבררו כאמיתיות וגוף פוליטי מסוים  יגרוף מספר גדול של מנדטים ויביא תועלת תרבותית או מעשית כזו או אחרת, מ"מ אין לנו רשות למעול בשליחותינו האלוקית - הישראלית – ההסטורית.

עניין זה של אמונת עתינו של המזרחי לקרוא בשם ד' על מדינתנו במלא משמרת התורה והמצוה היא שליחות כלל ישראלית מן המדרגה הראשונה. אין שליחות חשובה ממנה בדורנו, שיהיה ציבור גדול ותנועת עם גדולה שתקרא בשם ד' על מדינתנו. ואם לא יהיה כך, ויהיו הרווחים האחרים שיושגו אשר יהיו, זהו חסרון שלא יוכל להמנות.

מהיכן הגענו לכאן?

בלבול הדעת הזה מקורו ויסודו בתעמולה מסיבית ושטחית שמתרחשת אצלנו כבר זמן רב. קמה ועלתה האמירה שצריכים אנו להדגיש את הצד החברתי: זכויות הנכים, זכויות העובדים, זכויות הנשים ועוד, ומי לא ירצה בכך והרי מקרא מלא הוא "ואהבת לרעך כמוך", והרי על זה אמר ר' עקיבא שזהו כלל גדול בתורה. אלא שכמו בכל עניין פיזיולוגי כך גם בעניינים נפשיים ורוחניים צריכים אנו לברר לא רק את הסימפטומים החיצוניים אלא גם את התוך הפנימי.

כבר בראשית התייסדות תנועת ההתבוללות באשכנז, המכונה רפורמה, שמו לנס נושאי דגלה את העניין של בין אדם לחברו בהדגשה גדולה, תוך החלשת הערך עד כדי מחיקה של בין אדם למקום ובין אדם לעמו ולארצו, עד כדי נסיונות נואלים להעביר את השבת ליום ראשון וחילול שבת בנגינת עוגב בבית הכנסת ועד כדי השמטת ציון מן התפילה. מהי הסיבה לכך? מהו הקשר בין הבלטת המצוות  החברתיות שהם ודאי מעיקרה של תורה לבין המעטת הערך של בין אדם למקום ושכחת ערכה של ארץ ישראל? התשובה היא פשוטה, הצד השווה שבכל זה הוא ההתבוללות, כלומר ההתבטלות לרוח החילונית מערבית. התרבות המערבית נותנת מקום רחב להומניזם האנושי; האדם באנושיותו במרכז. דמוקרטיה, זכויות אדם ופלורליזם, נתפסים כערכים מרכזיים, והכל באופן חיצוני ושטחי. העניין האלוקי שבישראל אינו תופס כמובן שום מקום. המושפעים מתת תרבות זו, מתוך הערצה והתבטלות כלפיה, מוצאים את עצמם נאמנים לערכים אלו, ואשר על כן ערכים אירופיים אנושיים אלה תופסים מקום, אך ערכים אלוקיים שאירופה לא נותנת להם דיפלומה אינם עוברים את הסף  וממילא נכהה ערכם. הבחירה האלוקית בישראל, תמימות העם התורה והארץ, המצוות שבין אדם למקום, ערכה הסגולי של התורה ולימודה, הדקדקנות במצוות – כל אלה זרים לאירופה ולנצרות שהולידה אותה, אך חג הפסח למשל מוצא הוא מקום "נכבד" מפני שיש בו שמירת זכויות המיעוט, התנגדות לשלטון כוחני על אחרים, רגישות לזולת ועוד.

שטיפת המוח של אנשים אלו, נעשית כל הזמן באופן מסיבי ביותר. נכתבים מאמרים וספרים והכל מתוקצב וממומן ע"י המעוניינים בכך. הכל נשפט ע"פ ערכי החול של תרבות המערב. כך ביחס לקדושת התורה, המקרא והתורה שבע"פ, לימוד הגמרא, ארץ ישראל ועוד ועוד. הדברים מגיעים לעיתים לידי אבסורד. כותב פלוני בעל דעה במחנינו, כתב בימים אלו ממש שסוף כל סוף הציבור הדתי לאומי הוא כבר לא בעל תנועה "מגזרית" אלא בעל תנועה כלל ישראלית. כלומר אם אתה נושא את השליחות האמיתית שלך, לקרוא בשם ד' למשמרת התורה והמצוה, אם שם שמיים שגור בפיך, אם אתה נושא את דגל תחיית הקודש, אם אתה מלא ברוח ישראלית מקורית, אם אתה נושא ברמה את דגלה של ארץ ישראל, אם אתה נושא ברמה את דגל ההתישבות וכו' אז אתה מגזרי, כי הרי לא כולם מסכימים איתך. אך אם אתה משפיל את כל אלה ובוחר לדבר על זכויות חברתיות שונות, ובצד הרדוד שבהם, שאז כולם מסכימים אתך, אז אתה הופך להיות כללי.

בלי משים אנו קוראים ומושפעים מן ההבלים האלו. האמת היא פשוטה כל כך והפוכה לגמרי. הרב זצ"ל באגרתו למזרחי כותב שהציונות בצורתה החילונית היא תנועה מגזרית, כיוון שאם אתה מתאר את התחיה הלאומית רק במושגים של חול ושל מקלט בטוח – אינך יכול לדבר בשם האומה לדורותיה ואינך יכול לדבר בשם כל חלקי האומה כולה. לכן תובע הרב מן המזרחי להתרומם לתעודתו האמיתית, להכרה של הקודש ביסוד תנועתינו הלאומית. וכשמתרוממים לדבר על הקודש שביסוד תחייתנו אז באמת מדברים על הנשמה של הגוי כולו ושל חלקי האומה כולם, אז הופך להיות המזרחי מתנועה מגזרית לתנועה כלל ישראלית ואז פועל הוא את פעולתו הנפלאה האמיתית.

לסיום

שכחת המזרחי את תפקידו לא החלה היום בהחלטת מרכז המפד"ל על ביטול התנועה הדתית לאומית. זהו רק שיאו של מהלך שנמשך כבר שנים, של טשטוש תודעת שליחותינו, של התבטלות של כוחות מסויימים לתרבות הסובבת, של השפלת הקודש למושגים נוכריים של חולין. כל זה יש בו צד של העדר, אך באמת הויה תמיד קודמת, באופן פנימי, להעדר.

אנו עומדים בתוך תהליכים עמוקים מאוד של הבשלה פנימית של הציבור הדתי לאומי לבירור תודעתו ותעודתו. ודווקא בשעה שהדבר מגיע להעדר של כל עניין שליחותנו, יש מקום אמיתי לבירור יסודי. בעז"ה הדברים ילכו ויתבררו ונוסיף אור ושלום, גבורה ותפארת.

חזק ונתחזק בעזרת ד' יתברך.

הדברים נכתבים באחריות העורכים, ירושלים שבין החומות, כסלו ה'תשס"ט