שוב.

אותן המילים נשמעות ברקע החדר הפינתי והאהוב שלי, כמו נושמות במקומי.
מילים פוצעות החודרות את חומת האדישות שעמלתי עליה לילות ארוכים.
ואני בוכה, שוב. נזכרת שאמרת לי לצבוע את הקיר(בתכלת של שמי בוקר) עליו תלוי זכרון אחרון שלנו,
הולכים על אותו שביל המוביל לאַיִן. קרובים מתמיד - רחוקים כל כך. מעצמינו.

לקראת שקיעה שוב מדמיינת אותך מתקרב בצעדים מהוססים, המתאימים לעינייך שכֹּה שבורות.
אצבעותיי קורעות כמו מעצמן דפים לבנים- בוהקים, המלאים באותיות קטנות ומושלמות.
פרח ורוד מצוייר בצידם השמאלי, מבקש לחבק. אולי לנחם. אולי להירדם בין מחשבותיי הכואבים ביותר.
ושוב אני חונקת דמעות עמוק עמוק בפנים, לא להראות לך שעדין שורף אצלי. בלעדיך.
מכבה את האור, אין בו די כוחות להתגבר על השחור שצבעתי בו כל שבריר תכלת שעוד נותר כאן.
מתפללת להעלם, אף לכמה רגעים בלבד. רק ללמוד איך לנשום מהתחלה.
להכניס אויר מתחדש לגופי המתרגש, כמו תינוק שלמד ללכת לראשונה. כמה נפלא זה להיות תמים.
וכמה שאתה כבר לא----

מרוב דמעות, קשה להבחין בין שמחה לעצבות. בין צחוק לשכרות.
תשקר לי רק עוד פעם אחת.  תגיד מילים יפות שיצבעו את לילותיי בלבן של כוכבי רקיע,
שיכסו כל שריטה שהבאתי על עצמי - משתדלת להסתיר הכל בבגדים ארוכים (וקוראים לי דוסה. אבסודר),
שישכיחו בי חלום שחלמתי ביום רביעי שעבר - היינו בדרך לנחל רסיסינו, העננים צבעו אותנו באפור
ופחדתי לטבוע שוב בתוך עינייך. אז ברחתי
וצרחתי כמו משוגעת, מבקשת להחזיק אותך עד שתרגיש אותי נעלמת
בתוכך.
שוב, קוראת אותנו בעינייך. כמו פעם.