פרשת מקץ - פתרון החלום

מתוך התבוננות פשוטה בפסוקים ניתן לראות כי לא קיימים הבדלים רבים בין תיאור חלומות פרעה ע"י המקרא לתאור שאותו הוא מציג בעצמו. הפסוקים בהחלט מקבילים לחלוטין זה לזה, גם אם לעיתים הניסוח מעט שונה. בולט בשונותו הוא פסוק כא', אשר תוכנו מופיע אך ורק בתיאור פרעה ולא קיימת לו מנגד שום מקבילה.

(כא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה.

פסוק זה מהווה את פרשנותו האישית של פרעה לחלום שבו חזה, בו הוא מבטא את העובדה המזעזעת והבעייתית ביותר בעיניו והיא המצב שבו פרה שדופה וצנומה מצליחה להכיל בתוכה עצם הגדול ממנה בהרבה, וכל זאת מבלי להותיר זכר למה שנבלע!

הגמרא בברכות מנחה כל אחד שחולם חלום לפרש אותו בצורה חיובית משום שהפרשנות האישית היא זו שקובעת את משמעות החלום. ניתן להבין את מה שנראה בחלום במספר דרכים ומה שקובע מהו הפירוש הנכון היא נקודת המבט של הצופה שבוחר מהי משמעות החלום. בדרך זו ברור מדוע פרשנותו של פרעה הינה כה חשובה, משום שכאשר יוסף מגיע לפתור את החלום עליו להתייחס אליו באותה הדרך שבה התייחס אליו פרעה, ורק לאחר מכן לנסות ולמצוא פתרון לבעיה.

הפתרון שאותו מציג יוסף בא לענות בדיוק על הקושי שאותו הציג פרעה ובמקום להניח לשנים הרעות לבלוע את השנים השופעות מבלי להותיר מהן פירור לישועה, יוסף ממשיך ואוצֵר את השנים הטובות אל תוך הרעות, וכך בעצם מעקר את הבעייתיות שבחלום, כי הרי השנים הטובות לא נגוזו והשפעתן הייתה ניכרת.

• צמיחת הרע מתוך הטוב- שיבולים ואכילה – הקיום שטוב נותן לרע

הנקודה הראשונה שאותה לומד השפת אמת[1] הינה העובדה שהרע צומח מתוך הטוב, מתוך הטוב דייקא. השיבולים הצנומות צומחות מאותה הנקודה שממנו בקעו ועלו זה עתה השיבולים הנאות והשמנמנות. בעצם, הבליעה של השיבולים היפות ע"י הרעות נעשתה תוך כדי הצמיחתן הטבעית של השיבולים הרעות. הנקודה היא שאילו השיבולים היפות לא היו מתקיימות, לא היה לשדופות במה לאחוז, כי אין רע שמסוגל להתקיים בפני עצמו. השיבולים והפרות הרעות הכילו בתוכן את היפות והטובות ובעצם נטלו לעצמן את נקודות החיות שהיו טמונות בהן. מדוע הפרות דווקא בלעו אחת את השנייה, ולא למשל הרגו זו את זו? הרי בכ"ז מדובר בחיות צמחוניות... האכילה מכניסה את הנאכל אל האוכל והוא הופך לחלק אינטגרלי ממנו, וממנו האוכל שואב את האנרגיה שלו.

הבעיה שאותה פרעה מציג היא שְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, מסביר השפת אמת[2] כי ראייתו של פרעה הייתה מוגבלת, ומבחינתו לא נותר כל זכר לטוב שאותו בלע הרע. תפקידו של יוסף היה להראות כי ע"י מעשי בני האדם ניתן לגלות כי הטוב לא כלה לחלוטין וכי אפשר להותיר חלקים ממנו בידינו, חלקים שמעניקים לנו תקווה לחציית המשבר הנורא ולשמש כמשביר לכל ארץ מצרים והסביבה.

• התכלית נוגדת את הרע- אין לרע בעולם קיום עצמאי כי יש לו תכלית- פרעה בטוח טועה

הרע יכול להתקיים בפני עצמו רק כל עוד שאין לו תכלית, כי אילו הייתה לו תכלית טובה הוא היה נסבל. כאשר אדם עובר חוויה קשה אך הוא יודע שהיא נעשית לטובתו וכל מטרתה היא לחזק אותו, הוא יקבל אותה בהבנה ולא יעלו בדעתו שאלות מתריסות כלפי הנהגת האלוה, כמו שהיו למשל לאיוב. התכלית מעקרת את הרע ומוציאה ממנו את הנוראוּת שבו. מנהרה יכולה לייאש רק כאשר בסופה אין אור, כי ברגע שנגלה האור, החושך הזמני הופך לחסר משמעות ממשית ונסבל.

אנו מאמינים כי הקב"ה מנהיג את העולם ושולט בו באופן מוחלט, ולכן לא יכול להיות שמתרחשים בעולם אירועים שאין להם מטרה ותכלית[3], באמירה זו אנו בעצם טוענים כי הרע בעולם אינו מוחלט, שהרי בסופו של דבר הוא מוביל אותנו למקום טוב יותר. רע מוחלט אינו יכול להתקיים, בגלל שהרע הוא חסרון. מסיבה זו אילו משהו היה חסר באופן מוחלט הוא פשוט לא היה. חסרון יכול להיווצר בתוך משהו קיים, ולכן הרע הוא בעצם הפגימה של משהו. מלבד זאת, הקיום של כל העצמים נובע מהקב"ה אשר הוא התגלמות הטוב (כן, זו רק מטאפורה). הרע אינו נובע מהקב"ה ואין לו מקור חיות עצמי (אם אנחנו לא מאמינים בשניות), ולכן לא יכול להיות שיתקיים עצם שהוא רע מוחלט, פשוט לא יהיה לו קיום. אם הפגימה היא מוחלטת אז הכל יעלם אל תוך האיִן הניטרלי, ומכאן ברור למה המושג עצם שהוא רע מוחלט הוא אבסורד.

מתוך הסבר זה ברור למה לא ייתכן כי ראיית פרעה היא המשקפת נכוחה את המציאות, כי לא יכול להיות שהעצמים הטובים יבלעו בתוך הרעים מבלי שתהא לכך השפעה (תרתי משמע). ההשפעה שהייתה למעשה הבליעה היא נתינת החיות והקיום לרע שהיא משיכת ההשפעה מהקב"ה.

• התאמה לפשט

פס' מ"ה מתאר את רגע המעבר בין שנות השפע לשנות הרעב- וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא. ההסבר הרגיל הוא ששנות הרעב החלו, כלומר התחילו. אך קיימת אפשרות לשנות את נקודת המבט, להסתכל על המילה מזווית אחרת ולגלות כי אין שום מניעה לשונית או תוכנית בהסבר כי שנות הרעב חלו על שנות השבע, כלומר החסרון חל על השפע. בדרך זו גם הסביר אונקלוס שמתרגם "ושריאה" כלומר כמו שהשראת השכינה חלה על המשכן, שנות הרעב חלו על שנות השבע. מלבד זאת רש"י על פס' נ"ה אומר "שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף". היינו חושבים כי האוכל שהיה למצריים פשוט אזל, אבל רש"י מפתיע ומסביר שהמצריים לא היו כה תמימים ובהחלט היו מודעים לכך שלֹא לְעוֹלָם חֹסֶן ויכול להיות שיבואו עליהם גם שנות רעב. הרע חל על תבואת המצריים וגרם לה לרקבון. הרקב לא משמיד את הקיים, הוא פשוט הורס אותו.

אך מדוע התבואה שאצר יוסף לא הרקיבה גם היא? רש"י מסביר כי בזמן שעבדי יוסף אגרו את התבואה הם הוסיפו לגדיש גם קצת עפר מהאזור שבו היא צמחה, מכיוון שהעפר משמר את התבואה[4]. אך אם פתרון זה היה כה פשוט ליוסף, יש להניח שגם שאר אנשי המדינה שמו עפר במתבנים ועפר זה לא הועיל להם. אפשר לומר שיוסף לא נפגע כי הוא עיקֵר את הרע והצליח להוציא מתוק מעז, ובכך להימלט מעזותו, ונבין למה. כי כמו שאמרנו, הטוב שואב את קיומו מן הקב"ה ומתוך מצע הטוב הקיים הרע מוצא את היכולת להתקיים, כי הרי הוא מצידו אינו קשור לקב"ה הטוב. פרעה הבין כי הרע הטמון בשבע שנות הרעב הוא מוחלט, כלומר הוא נועד ליצור סבל ומוות חסרי תועלת. יוסף מצידו הפך את הזדונות לזכויות וניצל את המשבר והפך למשביר, כלומר הוא ניצל את גל המשבר ורכב עליו לשם הפקת רווח. יוסף העניק לרע תכלית והיא הזרמת כספי עמי האזור הישר לאוצרות מצריים (מה שגם הוריד למצריים את משפחתו של יוסף). יוסף ראה את הטוב הטמון ברע ובכך שלל ממנו את כוחו והפך אותו לטוב פחות שאינו יכול לפגוע בו, שהרי הוא בא לחזקו, אז כיצד ייתכן שהוא יפגע ממנו?! בעזרת החזון הטוב יוסף בוחר לרכב על המשבר[5], ולכן לא יכול להיות שהוא יפגע ממנו, שהרי הוא נמצא מעליו. נקודת המבט של יוסף הרימה אותו מעל הסכנה ובמקום להקרות בדרכה הוא החליט להסתכל עליה מלמעלה, וכך ע"י שינוי בהסתכלות והפיכתה לרחבה יותר יוסף גובר על דרך ההסתכלות הבעייתית של פרעה ומושך אותה למקום טוב.

כך בעצם, יוסף פותר את חלום פרעה, כלומר הוא פותר את הבעיה שאותה הציג פרעה (הפתרון הוא של הבעיה, לא של חידת הפשר של החלום) ע"י ראייה רחבה ומעמיקה יותר המוצאת את הטוב והאפשרות לקידום הטמונה בכל מצב קשה. פרעה הבין כי יש בעיה ואותה הוא תאר בפס' כא', יוסף הכיר בבעיה, ואז הכיר בגרעין הטוב הטמון בה שנטל את עוקצה.