זר לא יבין

שתיתי לאט את כוס התרעלה

גמעתיה עד תומה, מתעקש להרגיש ולמצות כל צריבה וכל כאב. בפחות מזה לא אסתפק.

______

בנוהג שבעולם, לכל אדם יש צרות ובעיות משלו, ואין הוא מוכן לחלוק אותם עם אחרים ואף לקבל ולו מעט משלהם. כפי שאומרים אחינו האשכנזים: "כל אחד והפקאלך שלו".

אך פעמים שהצרות כאילו התמקדו להן כולן באדם בודד אחד, והוא סובל עוון כולם, "עלי היו כולנה"

מחלה מוזרה זו מצויה היא אצל זקני הדור. יכול אתה לגשת אליהם ולשמוע על כל מחלות ונגעי תבל, כפליים ממכות מצריים המנויים בהגדה של פסח- ואיך כולן נמצאו בו, ודווקא בו.

ולפלא הוא שבעודך נזעק ויושב מולו נדהם בפה פעור הוא מתמוגג לו בהנאה ומוזג לעצמו כוס תה חמה בנחת, כאילו מספר היה על מי משכניו שלקה במחלה זו וזו, ולא בו היא מקננת וממארת.

מין תחביב מוזר היה לי. בצעירותי ואני עודני נער, נוהג הייתי לסור ולקרב כיסא אל הזקנים המשחקים שש-בש ודמקה בחוצות העיר. בטלנים מפורסמים היו אלה, אשר בילו את כל יומם בהבלי העולם הזה. דומה כאילו אמרו: מה לנו פה ומי לנו פה שנמשיך ונאחז בעולם הזה בכל כוחנו. נבלה שארית ימינו הדאובים תוך כדי משחק ואחוות רעים ונסיימם כך מתוך קלות מחשבה וחברה טובה. עם השנים משכתי ידיי מנוהג מגונה זה יען כי לא ראיתי עצמי יושב במקומם ומבזבז ימיי בבטלה. להוותי גיליתי שאותם זקנים כפופים הישובים ומתנצחים זה כנגד זה לעולם לא נגמרים אלא רק מתחלפים, ועולם כמנהגו נוהג.

עולם כמנהגו נוהג גם בכבישים. כולם נוהגים ונוהגים. ולאן? קדימה. בלי לחשוב מה המטרה ומה התכלית. ואני בניהם מנסה להשתלב בתנועה ולא לעורר מהומות. תשאלו מדוע שאעורר מהומות? שנים רבות גם אני שאלתי שאלה זו ולא באתי על סיפוקי. העובדה שלכל מקום שאליו אני מגיע ובכל מקום שבו אני עובר אנשים נעמדים במקומם ומשתאים נוכח פני.

בסופו של דבר השלמתי עם המציאות הזו ויותר אינני נחרד ואף לא מביט לאחורי כל אימת שפוערים מולי עיני-עגל גדולות או נמנעים מלפגוש את עיניי.

היה זה בבוקרו של יום חמישי, אם אינני טועה. השכמתי כדרכי עם הנץ החמה והלכתי כהרגלי לתפילת שחרית כשעל כתפי מונחת טליתי הגדולה ובליבי תקוה שהנה היום נכונה לי הפתעה נעימה. בתי הקטנה עומדת להתארס בשעה טובה ומוצלחת, ואנו, ההורים הנרגשים, מחכים להודעה הרשמית. הרהרתי בדבר כל הדרך לבית הכנסת תוך שאני משער בנפשי שזה זמן רב שלא חיכיתי לבשורה מרנינת לב. הדרך לבית הכנסת אורכת זמן רב לא כי בית הכנסת רחוק, להפך! מול ביתי יש שני בתי כנסיות, אחד לאחינו האשכנזים ואחד שקרוי "הספרדי" למרות שכל מתפלליו מרוקאים. הולך אני כברת דרך ארוכה ומכתת את רגליי אך ורק בשל המבטים הנעוצים בי בבתי הכנסת הסמוכים.

בגילי כבר לא בושה לנוח בשעות הצהרים. אך הציפיה. אוהו הציפיה..כבר שנים שאנו ממתינים שהיא תבוא בקשרי הנישואין, הלוא זה זמן רב שהגיעה לפרקה, וכבר חששנו שפרקה יעזבה ח"ו.

הלב פועם לו בחוזקה והעיניים ממאנות להעצם.

פעמים שהציפיה מטריפה דעתו של אדם,

כאילו אין נחת בעולם.

והנה צלצול הטלפון הגואל. האשה מרימה את השפופרת ומצמידה אל אוזנה בדריכות, ואני מתהפך במיטתי כדי לקום ולשמוע מכלי ראשון את הבשורה המשמחת. בראשי חולפות תמונות מתוך דמיוני הפרוע. הנני חוזה במסיבת האירוסין, בחתונתה העליזה, בשמחת 7 הברכות, בילדיה המתוקים- נכדיי,

"מה? אני לא מבינה. זה מה שמפריע לו?!" זועקת אשתי, וחשש כבד מתגנב לליבי "חצוף!" היא מסננת מבין שיניה. וטורקת את השפופרת בקול נכאים.

יושבת לה המסכנה על הכסא ודמעות בעיניה. מליטה את ראשה בידיה

"מה לך יקירתי? מה ארע?" אני שואל ודאגה בקולי, למרות שאת התשובה אני כבר מנחש

"אתה, יקירי. בך אין הוא חפץ"

"וכי עימי הוא הולך להתחתן? וכי אני אכנס איתו יחד לחופה?" אני שואל,

והשאלה נותרה באויר.

שלושה חודשים נותרה השאלה בחלל ביתנו. סופגת אל קירבה שאלות נוספות וזכרונות מחתנים שכמעט---ואינם. המרירות והרגשת החידלון קנו להן אחיזה בביתנו ומיאנו לצאת. האוירה נעשתה טפלה וחדגונית והכל כאילו נצבע באפור ודהה לאיטו.

אשתי דעכה לנגד עיניי, ואני לא יכולתי להכיל ולרפא את יגונה.

"וכי לעולם לא תתחתן, הילדה?" נזרקה לא אחת השאלה באויר, ולא מצאה בו מנוח.

בעיניה הדהויות מרוב בכי השתקף המוות. עצב שלא מעלמא הדין נח על פניה וספר התהילים העבה שלה נטשתש מרוב דמעות, שכבר פסק מקורן.

לזכותה יאמר, שלא תלתה בי ולו מבט מאשים אחד, למרות שהיטב ידעתי את אשר על ליבה. שלא כיתר הנשים לא פרצה בצעקות ולא יללה. לא תלתה בי את האשמה ולא חירחרה ריבים ומדנים כדי לא להפר את שלוות הבית הרעוע גם כך.

על מצבתה חרטנו את כל "אשת חיל מי ימצא", כדי לפאר ולרומם את זכרה. הסבתי את עיני מהקבר הטרי. מסרב לקבל ולהשלים עם פטירתה בטרם עת.

"הבטחת לי שנזדקן יחד" התייפחתי, כשאחיי אוחזים בי שלא אתמוטט ואפול.

היא היתה נחמתי בעוניי. משענתי מימי חלדי ועד עתה. אנה אפנה? אנה אלך? כמעט שאלתי נפשי למות

שקט בבית. דומיה. אין שואל ואין עונה. אין צוחק ואין בוכה.

צלצול הטלפון מאחד הילדים קורע את הדממה "מה קורה אבא?" הם שואלים בחצי היסוס חצי תעוזה, ואני מגמגם להם תשובות מהירות וסוגר. התחברתי לשקט. נא לא להפריע

אודה ולא אבוש: מעודי לא חייכתי. מזוני היה העצב ומשקי היגון, והשמחה מעולם היתה זרה לי. לפחות כעת מצאתי לי תירוץ. הזמן חלף עבר, ובתי כבר התחתנה וגרה בשכנות עימי, אך גם כשהבית נמלא נכדים עליזים הוא שמר על כבודו ולא נתן למצהלותם להפר את הדממה. כשרק נחה כף רגלו של אחד השובבים על מפתן ביתי מייד נמלא רטט לא מוסבר ודמם. בביתי הקודר כבר לא נשמע קול הצחוק. לא ולא! היה זה ביתי שלי, והוא הכיל אך את רגשותיי ושמר עליהם בקנאות בלתי מוסברת- כשם שאני מעולם לא הייתי מוסבר.

אנשים נרתעו והתרחקו ממני בשאט נפש. פחדו ממני עוד יותר מאשר בעבר.

"וכי חייב אני לשמוח?" תהיתי לעצמי "הלוא כזה אני. כזה הייתי וכזה גם אשאר".

שתיתי לאט את כוס התרעלה

גמעתיה עד תומה, מתעקש להרגיש ולמצות כל צריבה וכל כאב. בפחות מזה לא אסתפק.

כה מענג הוא העצב, ממלא ומחיה את כל הגוף.

זר לא יבין.