אני מבטיח לך.

"צבע אדום, צבע אדום" ושוב אזעקה.
יש לי 15 שניות לתפוס מחסה.

"רוני!!" אני קורא בדאגה.
איפה הילדה הקטנה שלי?

רק לפני יומיים הבטחתי לה שהקאסמים יפסיקו.

לא היה שום בסיס להבטחה שלי. אבל זה הרגיע אותה.

אם היא רגועה. אני רגוע.

"רוני שלי, תתפסי מחסה!" אני צועק בליבי, מקווה שתשמע.
איך יכולתי לתת ליקרה שלי ללכת למכולת כשיש רעם פגזים בשמים?

אלו היו מחשבותיי ב 15 שניות  לפני שהגיע הפיצוץ.

פיצוץ חזק ומחריד מלווה בעשן ואבק.
הקסאם נפל קרוב. אני רועד מפחד.
רוני שלי. איפה את עכשיו?!

אני מודאג. מתקרב למקום הפיצוץ. המכולת של סבא אליהו.

דמעות מתחילות לחנוק לי בגרון.

שהעשן מתחיל להתפוגג אני שומע פתאום צעקה-

"אבא, אני פה. תעזור לי!!"

רוני שלי. תקועה מתחת לערימות הארגזים.
"קטנטונת. את חיה!! חכי לי, אני בא!"

רצתי אליה, הוצאתי את הארגזים מעליה.

חיבקתי אותה בחום. הילדה שלי חיה!
רוני התחילה לבכות. לא יכולתי לעצור את הדמעות- בכיתי גם.

"את בסדר?! אל תבכי מתוקה, אני איתך עכשיו, הכל יהיה בסדר" אני ממלמל. לא בטוח בעצמי.

"אבל אבא, הבטחת!!" אני מקבל בתשובה.

כן בתי. הבטחתי. כנראה שאני לא מקיים הבטחות.

עד מתי תמשך השגרה הלא שגרתית הזאת?

אני לא בטוח שאוכל לשרוד עוד.

לאחר שאשתי נפטרה מפצעיה בעקבות קסאם- חשבתי שאני לא יכול יותר.

אבל הנה אני פה. אני מגדל את רוני,בתי המקסימה שתחייה!

שצומחת ופורחת למרות כל הקושי.

אני משתדל להתחזק. בשבילי. בשביל רוני.

הלוואי וכל הסיוט הזה ייגמר!

הלוואי.. הלוואי..

[מוקדש באהבה ובהערכה רבה לתושבי עוטף עזה ששורדים בגבורה את השגרה הלא שגרתית באופן יומיומי.
ומוקדש גם לחיילינו שנמצאים כעת באזור ההפגזות, כדי להחזיר את השקט.]