עם כל זה אחכה לו

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

(רחל, תרפ"ח)

"...ברוך אתה השם שומע תפילה", סיים ירון את תפילת הדרך, והשחיל לכיס מכנסיו את הסידור הקטן, שחולק כמזכרת מברית המילה של אחיינו איתמר. היום איתמר כבר בן ארבע, שובב קטן וחביב, אוהב לשחק תופסת עם החתולה של השכן ממול כמו עם חבריו מגן הילדים, והסידור לעומתו נחשב כבר זקן. בלה וקמוט למראה, רווי בדמעות.

עשרה חודשים בלבד חלפו מאז נשא אחיו של ירון את בחירת לבו לאשה, וכבר נולד איתמר. שמחה גדולה הביא הקטן לאביו ולאימו, וכמובן לכל המשפחה. רק זוג אחד, שמחתו לא היתה שלמה. ירון והדר. כן, הדוד של איתמר ורעייתו ששלוש שנים קודם לכן נישאו וטרם זכו להיפקד בזרע של קיימא.

מסכת שלמה של יסורים עברנו. בתחילה השאלות, ההיסוסים והדמעות. לאחר שנה ומשהו כבר ראינו את הרופאים בקופת חולים, שהפנו אותנו לבית החולים, ולדמעות נוספות. אחר כך נסיעות לקברות צדיקים, ביקורים אצל צדיקים חיים, ותפילות ותפילות ותפילות.

כמובן, שככל שעובר הזמן מתחילות להשמע הערות מחוכמות ומעודדות מכל מיני כיוונים. פתאום השכנה מתחילה להתעניין, והחמות מרימה גבות ומנסה לרמוז בעדינות (פיל יותר עדין ממנה) שאולי כדאי..להזדרז. כמה מביש.

ואז מגיעות ההצעות ללכת לד"ר פלוני, ולאדמו"ר אלמוני ש"פועל ישועות ממש!" וכתפינו משתוחחות עם כל הערה ועצה טובה, ועיניה של הדר בוכיות, ואני אין לאל ידי לעזור לה, המסכנה. עומד מולה חסר אונים ומביט נכלם ב...בהכל, העיקר לא בעיניים הרכות האלה, שכאילו מחשבות לבקוע להן חריצים בחזי. רק א-לוהים יודע כמה סבלנו באותם רגעים. אנחנו מרגישים פשוט מושפלים. אין לתאר את הבושה לעמוד נוכח בני משפחה או שכנים, שכולם יודעים ולוחשים "מסכנים. הרבה תפילות! רק תפילות יעזרו!!"

כמובן שהילד העתידי והטיפולים שאמורים להביא אותו לאוויר העולם, הפכו מהר מאוד למרכז חיינו, וכל השאר - עבודה, חברים, משפחה, בילויים - רק חגו סביבו בעצלות, ומטבע הדברים נזנחו. בתחילה עוד היינו מתארחים אצל חברים, מידי פעם היינו מנסים להיראות כאחד האדם, אבל החברה כאילו לא הרשתה לנו, וממילא גם אנחנו התחלנו להתייחס אל עצמנו כעל זוג פגום, כעל אילן סרק שאינו נותן פירות.

הטיפולים יקרים, והבריאות גם כן. הכאב איום ונורא, קשה מנשוא. מעודדים איש את רעהו, הצלחנו להחזיק איכשהו מעמד בגיהנום הצרוף הזה, נכנעים למועקה, לרחמים העצמיים ולקנאה האיומה שמלווה את כל התהליך, ומנסים בכל כוחנו להאחז בכל שביב תקווה ואמונה שעוד נותרו בנו.

האוטובוס מטלטל ופונה ימינה. מבעד לעיניים המצועפות אני מבחין בשדה. "הזורעים בדמעה.." אוף! למה כל דבר מתקשר לי בלידה? לפני שנה בדיוק היינו אצל האדמו"ר מקמיניץ, הוא הבטיח בן זכר תוך שנה. כרגיל, שנינו גיחכנו מבעד להנהונים המאולצים. אחרי הבטחות וברכות כה רבות, אחרי שנים של ביצוע סגולות ועצות מוזרות, נעשנו סקפטים כמעט לחלוטין ושבענו עד לזרא מכל העניין. למען האמת- רק מכח ההרגל הלכנו אליו. כבר לא באמת האמנו שנזכה לחבוק ילד. ואז הוא הוסיף בקול שקט ובוטח "בזכות החסד תוושעו."

המשוררים גילו לנו שמילים יכולות לחדור עמוק. אנו חשנו זאת על בשרינו.

המשפט הזה הדהד במוחינו עד שהגענו הביתה. אז פניתי אליה:

"הדר.."

"כן ירון, גם אני חשבתי על זה", השיבה הדר בחיוך נוגה.

אין ספק. הזוגיות שלנו, למרות ואולי בגלל כל הצרות, היתה יותר ממושלמת. הסבל המשותף חישל אותנו והביא אותנו לכדי תקשורת מעולה, בלי עין הרע.

"אז..יש לך רעיון"? שאלתי, וכבר מניתי בראשי כמה אופציות.

"כן"! קפצה הדר בשמחה. אני נזכר בתחושה שמילאה אותי לפתע, וחיוך רחב מכסה את פני. כמה זמן לא ראיתי אותה קופצת ככה! רק בשביל זה היה שווה ללכת לאותו אדמו"ר.

"נעזור למשפחות ברוכות ילדים, לנו הרי לא חסר כסף, אין לנו את מי.." לרגע נחנקה ודמעות החלו מכסות את עיניה, ואז נאנקה חלושות והמשיכה: "אין לנו ילד לפנק ולגדל.. ננסה, נסייע לאחרים". תמכתי בה לפני שתיפול, אך היא נותרה איתנה. גיליתי בה עוצמות חדשות, שבי כלל לא היו קיימות.

יקירתי התנערה, סיכמה וקבעה - "בע"ה נעשה ונצליח"!

אמרה ועשתה. כבר בבוקר שלמחרת הלכה הצדיקה לחנות, וקנתה בקבוקי שוקו ולחמניות "שיתפנקו קצת! זו השמחה הכי גדולה לא"? קראה הדר בחדווה ויצאה לעבר דירת השכנים.

שמחתי בשבילה, ובליבי קינן ניצוץ של תקווה שאולי..אולי הנה, אולי זה המפתח שיפתח את השערים, ולו בגלל שאת כל שאר המפתחות כבר ניסינו..

נשאבנו לתוך העשיה, הטיפולים התרחשו כאילו מאחורי הגב. התייחסנו אליהם בתור סיוע גשמי ותו לא, ואפילו בבית לא שוחחנו עליהם. מידי פעם, רק כדי לא לפספס תאריך, היינו מעיפים מבט ללוח השנה, זה שבעבר היה נדמה לנו כחור שחור, וכעת איבד מקסמו המצמית וחדל להיות מקור התעניינות לגבינו.

והחשוב מכל- הדר שבה לחייך. מאור פניה הפתיע אותי ואת כל המשפחה! שוב קרנה הילדה כאילו ליל הכלולות היה רק אמש. וכשאשתי מחייכת - אין מאושר ממני עלי אדמות.. מביך לחשוב, אבל היא באמת כל כולי. בלעדיה אולי היו לי ילדים אבל גן עדן יש לי כבר עכשיו. "את טובה לי מעשרה בנים", לחשתי באוזניה לא-פעם, והיא, היא היתה מחייכת חיוך מריר, ושותקת.

האוטובוס נכנס לעיר, בשעה טובה. את כל הדרך אני עושה בעמידה כי לא נותר מקום פנוי לשבת, וכל המתנות פזורות סביבי גולשות לצידי המעבר עם כל עצירה ופניה. אבל אני לא משגיח בהן. אני עם הזכרונות...

"הדר! זוכרת את תגובות השכנים"? אני מדבר לחלל האויר ומחייך, מתעלם באלגנטיות ממבטי הנוסעים. בכל זאת, שנים של אי-פוריות מאמנים אותך להתעלם בקלות.

"איך היית מגיעה לביתם, והם היו לוקחים את השקית, ממלמלים תודה חטופה ורק מייחלים שתעופי להם מהעיניים. כאילו את מצורעת! ואת, גיבורה שלי, היית מרגיעה אותי, מתאפקת, ולמחרת מגיעה אליהם עם עוד שקית".

שנה ארוכה עברה, שנה של תפילות ותקוות כמוסות, שנה של עליה רוחנית גדולה וזוגיות פורחת

האוטובוס נעצר בתחנה היעודה, וירון ירד ממנו, החיש את צעדיו לעבר בית היולדות הסמוך. שם חיכתה לו הדלת הלבנה ההיא, זאת שכבר ראתה את כל הדמעות וספגה את כל התפילות. ירון גחן, ומבעד לחלון העגול שבמרכזה ראה את הדר מתקרבת לעברו, כשהיא חובקת בזרועותיה את בנם הבכור.

[*תודה לאדרת על הרעיון ועל כל העזרה, ובעיקר על התמיכה]