סיוטים

הוספתי. מקוה שמספיק.

בס''ד                                                                                                        

סיוטים

אתר הקרווילות ניצן.

-"ואוו השעה ממש מאוחרת! יאללה ליאתוש לכי לישון!''

- "אין לי חשק!!''

-''אין כזה דבר! מחר יש לך לימודים''

-אז מה?! לא איכפת לי!''אמרה ליאת באדישות.נמאס לה שנכנסים לה לורידים כל הזמן.

-''ליאת אני לא שואלת אותך אני אומרת לך! לילה טוב!''אמא של ליאת אמרה זאת בפסקנות וחשבה לעצמה על ליאת האחרת, שלא היתה סרבנית כ''כ פעם.

-''אוף! לילה טוב אמא''

-''חלומות נעימים''

-''נקוה''ליאת אמרה זאת באדישות ומין יאוש שלא היה בה פעם.

גוש-קטיף.

ליאת מתווכחת עם חברתה ללימודים על המשך המאבק. התאריך הוא כחודש לפני מועד הגירוש.

-''אנחנו חייבים לעשות משהו כדי שעמ''י יבין איזה טעות הממשלה עושה!''

-''משו כמו השרשרת?''

-''כן!משהו גדול כזה עם עוצמות!''

-''אין סיכוי!זה במילא לא יעזור!''את המשפט הזה אמרה החברה בשקט, שקט מיואש.

-''מה זה הייאוש שלך?''שאלה ליאת כלא מאמינה.

-''אני לא מיואשת אני מציאותית!''

-''אל תדאגי יהיה טוב!!והעיקר זה שאנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו!''

ליאת הולכת עם חיוך גדול ואמונה ענקית למטה המאבק לראות מה צריך לעשות. ליאת פועלת רבות למען שהגזירה תתבטל ויחד עם פעולותיה הגשמיות היא מרבה בתפילות.

נגזרה הגזירה מאת ה' וליאת ומשפחתה גורשו מביתם שבגוש קטיף. יום בגירוש הגיע ואיתו כאב גדול ומשבר עמוק. ביום כואב זה היו כל בני המשפחה כולל הילדים הנשואים,יחד בבית ההורים.

-''תפתחו בבקשה אנחנו לא רוצים לעשות זאת בכוח''

-''לכו מכאן! לא רוצים אתכם!''

אחרי ויכוח ממושך וסוער בין בני המשפחה הוחלט לפתוח את הדלת.

-''תודה שפתחתם. זה היה יוכל להיגמר בדרך שכולנו לא היינו רוצים. יש לכם חצי שעה לארוז ולבוא לאוטובוס שמחכה ברחבה.''

-''זה החיים שלנו! איך אתם מסוגלים?''-''רובוטים''

-''אנחנו מבצעים פקודות. חצי שעה. להתראות''

החיילים ופרצופם האטום יצאו מין הבית.

-''די!די!איך הם עושים לנו את זה?ה' תעזור לנו!''

בני המשפחה החלו באריזת פריטים נחוצים באווט מוחלט כשהם שבורים מבפנים. ליאת לא נוקפת אצבע רק בוכה ומחובקת ע''י ערן אחיה.החיילים שבים אל הבית וחוזרים על פקודתם האטומה. בני המשפחה התקדמו לרחבת האוטובוסים חלקם נגררים ע''י החיילים וחלקם הולכים בכוחות עצמם תומכים אחד בשני כשעל פניהם ניכר שיברם.

משפחת כהן הגיעה למלון בירושלים ושהתה בו 3 חודשים בלתי נסבלים שלא הוסיפו להרגשה הנוראית של האין בית. החודשים שבילו במלון היו די והותר בשביל המשפחה שלא יכלה לסבול את החוסר פרטיות בארוחות,האוכל, אי פינה משלך וחוסר וודאות מוחלט לגבי ההמשך. עקב כך ההורים לבית כהן החליטו שהם יתגוררו באופן זמני בניצן.

מאז הגירוש ליאת לא אותה ילדה כפי שהיתה בעבר. לפני הגירוש ליאת הייתה ילדה עם אמונה, שמחה, שובבה, פעילה וחברותית אחרי הגירוש ליאת נהפכה להיות ילדה עם אמונה מעורערת, שקטה, מופנמת ומתבודדת עם ספריה ויומנה. הוריה שראו את השינוי הגדול שחל בה חשבו שזה יעבור והזמן יעשה את שלו, שליאת תימצא לעצמה חברות ותעבור את התקופה הזאת שהיתה קשה בשביל כולם. הגעגועים אכלו גם אותם. 

אבל מאז הגירוש עברה שנה ומחצה ליאת ביתם החמישית של יעל ומשה כהן הלכה והסתגרה בתוך עצמה, הלכה וקמלה. כל נסיון לדבר איתה, לשלוח אותה לאחיה ואחיותיה הנשואים העלו חרס ואפילו ערן כבר לא היה יכול לעזור. ערן היה אחיה של ליאת שעליו הייתה הכי קשורה ואיתו הכי דיברה. אבל אפילו הוא לא הצליח.

-היי' ליאת!מה קורה?''

-''פסדר. מה 'שמע?''ליאת היתה פסיבית מנותקת ואדישה.-''אני? ב''ה! אבל את לא נראית משו!''

-''אני????''

-''כן.את!ואל תשחקי אות התמימה! מה עובר?''

-'' כלום לא עובר!''

-''די ליאת! אל תשקרי!אני מכיר אותך טוב מאד! את לא כמו פעם!'' ערן דאג מאוד לליאת וכאב לו שהיא לא מדברת איתו ושהוא לא יכול לעזור לה.

-''מה פעם? פעם זה פעם!! אי אפשר להתנות? די ערן. עזוב אותי! אני רוצה שקט!''

- ''טוווב. אבל תדעי, שאני תמיד יעזור לך! ומתגעגע לאחות הקטנה והחייכנית שלי!''ערן יצא מהחדר עצוב, אבל נחוש לנסות לדבר עם ליאת שוב ושוב.

ליאת לא רצתה את עזרתם של בני משפחתה. היא רצתה רק שקט, שקט ושקט. בני משפחתה כבר התחילו לעזוב את ליאת לנפשה ולנסות לעזור לה יותר מרחוק, לתת לה את השקט שרצתה בו.  אבל אז אז החלו הסיוטים........

"יוצאת מהבית, הולכת בכביש כאילו המטרה יודעה וברורה לי. והנה אני עוברת את הבית-כנסת ואת הבית של כהן ואז אני עוברת את הבית של הרב פונה ימינה ומגיעה אליו, לגן הזיכרון מתיישבת בצל העצים ששתלו לזכר הנופלים יושבת חושבת ומתחילה לקרוא ספר. -מאיפה הוא צץ פתאום?

• כתבתי את זה ממזמן ועכשיו שיפצתי והחלטתי לפרסם את זה.
• בבקשה לכתוב הערות והארות בונות.
• תודה ל 'האזארי'.