נכתב לפני המונמון זמן, לא זוכרת לרגל איזה מאורע.
פתאום שמתי לב
שכמה שאני מדברת
שואלת
תוהה
אין לאף אחד בשבילי תשובה
פתאום הבחנתי
שכמה שאני מסבירה
אין איש מצליח לרדת לעומק התמונה
פתאום התחוור לי
שאולי בעצם
את עצמי כלל איני מבינה
ואז פתאום הגעתי למסקנה
שאני חיה באי הבנה.
בין תוך כל הכרך הזה אני חיה
קיימת
נושמת
בלי להבין ובלי להיות מובנת
ואני ממשיכה, ממשיכה עם הזרם
לאן שהוא ייקח אותי, אני אסחף כנועה.
ואולי רק בלילה, בחשכה
אוכל לשתף את הדובי שבמיטה
וכך ליצור לי, איזשהו אי של הבנה.
תגובהתגובות