לשרוק עם ינשופים

מאז ומעולם אהבתי את הלילה, ואת קולותיו המיוחדים.

עת העולם מדומם את מנועיו ומתיר ללילה להרגיע ולרפות את השירירים המתוחים

ð

קר בחוץ.

השעון מתנגן לו בשריקותיו הקצובות, ועיניי נפקחות באפילה.

נחלץ מן השמיכה העבה אני מניח את כפות רגלי על הרצפה, נאנק מהקרירות המטפסת מרגלי כלפי מעלה וחודרת עד לשד עצמותי, כאילו היתה מים.

קמתי לשרוק לינשופים.

אני מביט החוצה מבעד לחלון ובדיוק אל מול הירח הלבן המעוקל המסנוור אני רואה אותו. ינשוף גדול ומרשים. נאחז בקורה המרכזית שבמחסן, ומחכה.

יצאתי החוצה בצעדים מדודים והקפתי את החצר מסביב, נזהר לא להשמיע רעשים מיותרים. איני רוצה להפריע לדממת הליל ורחשיו. מנסה להתמזג בטבע עד כמה שניתן ולהשתלב בתוכו. הגעתי.

חונק את זעקת החדווה אני מביט בינשוף ההדור מתבונן לו בריכוז רב. מחכה גם הוא לעיתוי הנכון.

לרגע הסחתי את דעתי, מחמם את כפות ידיי שנתקררו בצינת הליל, ואז השקט הזה. המקפיא.
שש שקט. כל החצר שקטה פתאום, כנכונה לפצוח בוולס הנהדר הזה, ואני עוצר את נשימתי ממתין לבאות בקוצר רוח.

שריקה שקטה וארוכה פותחת פתח לשריקה הבאה אחריה,עכשיו תורו של הגרגור הקבוע, והנה זה מתחיל...

אני מאזין לו. מנסה להבין ולסדר מתוך בליל השריקות והגרגורים ההימהומים והקריאות תבנית מסודרת. מתחיל להבחין בין הצלילים, מזהה צלילים, ומנגינה.

כל כולי במנגינה הקסומה, שתוך כדי מצטרפים אליה יתר הינשופים שבמחסן.

לאחר כמה דקות מתוחות אני מחליט להצטרף

עוד היסוס קצרצר- ואני איתם. משרקרק לי בנעימה, ולשמחתי משתלב היטב במקהלה הקסומה.

ð

במשך היום הייתי עסוק ולא נתתי את ליבי לחוויה שעברתי בחצות הליל.
העבודה הקשה בשדה תבעה ממני את מלוא כוחותיי ולא היה לי פנאי להרהר בכך, וכשהגיעה שעת השינה כבר הספקתי לשכוח מכל העניין.

אך בשעה היעודה, דקות בודדות טרם חצות, חשתי כאילו משהו דוחק בי לקום, ועכשיו!
פקחתי את עיניי בבהלה וניערתי מעלי את השמיכה.
"כן", נזכרתי, "עוד מעט חצות".

גלשתי בדממה ממיטתי ורכנתי על אדן החלון, נעלתי את נעליי וגיששתי את דרכי החוצה בנסיון נואש להרגיל את עיניי לאפלה הכובשת שבחוץ, קודם שאעיר את כל בני הבית.

פתחתי את הדלת וחמקתי החוצה בזהירות.

אור הלבנה הדקיקה כה חלש בתחילת החודש, ונהרת הכוכבים הקלושה כמעט ואינה מורגשת. לכן לא סמכתי עליהם והתנהלתי בזהירות בדרכי החוצה.

הקפתי את החצר סביב סביב, כמתוך הרגל, מקוה שגם הפעם אצליח להשתלב יפה בתוך קהילת עופות הלילה.

עמדתי מולו, כשאני חבוי בצל המחסן. עלטה כבדה מילאה את האויר ועיניו הזוהרות חדרו בה כברק כסוף הפולח ובוקע את השמים השחורים.
הוא ניצב שם, על הקורה המרכזית, כאילו שם נולד ושם גדל, ומשם לא זז מעולם.

לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, הסב הינשוף הגדול את ראשו הגדול ופנה אלי, הוא לא היה מופתע לראותיני, כאילו צפה בי כל העת.

צמרמורת אחזה בגבי עת התמקדו בי עיניו היוקדות, כאילו אומר "מה לך פה בן אדם?". במבע חמור סבר בחן אותי, ואני נכלם, לא מעז להישיר מבטי אל מול פניו, עומד נטוע במקומי כתלמיד שסרח ונתפס.

עקשן אני מטבעי, עקשן ומתנשא. אך אילולי אותו מבט שכאילו מאיים להופכיני לגל של עצמות הייתי נס על נפשי בלי להסס לרגע. כה מביך היה המעמד!

לאחר כמה דקות ארוכות ומעיקות, שמעתי לרווחתי את השריקות הפותחות של ינשופנו המכובד, ולאחריהן את כל אחיו ורעיו, שכניו ומכריו, שמיהרו להצטרף לניגונו, והביאו את הקולות הבודדים לכדי סימפוניה מורכבת.

העזתי להרים את עיני בחשש מה, ולשמחתי נוכחתי לדעת שאיני מפריע להם כלל. אדרבה, משהתחלתי לשרוק עמהם, לא רק שלא היסו וגערו בי בעיניהם החדות, אלא אף הגבירו את קולם וכאילו צרפוני כחבר מן המניין.

השמש זרחה לה השכם בבוקרו של יום המחרת ומצאה אותי נשען ישן על דלת המחסן. קמתי והבטתי למעלה, הוא היה שם, עם חיוכו הקפוא והדרת כבודו, אך עיניו היו עצומות - הוא את שלו כבר עשה. חרש התגנבתי לחדרי, מקוה שאיש לא ראה אותי.

ð

לא התכוונתי לוותר על החוויה המרוממת, באמת שלא.

אין לי הסבר מדוע, אך מעולם לא חשתי התרוממות רוח כמו זו. היציאה מהמיטה המפתה והגישוש בחצר בדומיית הלילה כדי לשרוק לינשופים לעולם תשאר חרותה בליבי..

קמתי בבוקרו הבהיר של יום המחרת, מופתע מהעובדה שלא קמתי בחצות. מסתבר ששני הלילות האחרונים הכריעוני וישנתי ממש כמו בול עץ. מה הפלא? ובכן, אין לי אפשרות לוותר על שעות שינה וכדי להמשיך בנוהג הזה אאלץ להקדיש שעות עבודה יקרות ולישון אחר הצהרים.

"תגיד, השתגעת? פטפטן שכמוך. די לדבר שטויות."

זו היתה תגובתה הראשונית של אשתי למשמע החדשות, שפתחה רצף של משפטים עלי ועל משפחתי ועל מנהגיי המשונים וכו', מה שגרם לי לסתום את פי ולהנהן במרץ, בתקווה שכל זה יגמר מהר. הבנתי שממנה לא תבוא הישועה.

הגיע הלילה. שוב הכוכבים, שוב הלבנה, ושוב המחסן.

והינשוף- איננו.

מצמצתי בעיניי, לרגע חשבתי שאני מדמיין.

מרוב שהורגלתי לנוכחותו לא האמנתי ועצמתי ופקחתי שנית את עיניי בנסיון נואל ליצור אותו בעיניי רוחי. כלום. גורנישט. הוא לא שם.

הסתובבתי סביבי במבוכה גוברת והולכת, מנסה לסלק את ערפילי השינה ולחשוב בבהירות.

"איפה הוא לעזאזל? מה אני עושה כאן בלעדיו?" לראשונה התחוור לי שהוא לא יצוק לקורה הזאת משחר היוולדו, ויש לו חיים מעבר לה ומעבר ללילות השירה בציבור שלו עם חבריו הינשו--.

רגע! גם שאר הינשופים לא היו. בזאת הבחנתי כמה דקות מאוחר יותר. רשרושי העלים והרמשים שבחצר כמו התגברו כנגד הדומיה שנשבה מהמחסן החשוך,  והתריסו מולה בלעג גובר והולך.

משק כנפיים ניער אותי ממחשבותיי הנודדות והחזירו אותי לחצר החשוכה. הנה הוא מגיע..אמנם מתוקף העלטה לא ראיתיהו אך לא העליתי על דעתי מי יכול לנופף כך בכנפיו חוץ מינשופי הגדול.

לרגע חשתי אימה לא מובנת מזדחלת במורד גופי. אימה של מסתורין וחוסר אונים מול הבלתי-נראה.

תחושת בטן הזהירה אותי מפני היצור המתנועע כלפי ובעודי מסב את מבטי נרתעתי אחור.

חבטה כהה באחורי ראשי הממה והפילה אותי לתוך המחסן. בעודי נופל שדוד, בשארית הבינה שנתערפלה עלי פתאום, הבנתי שלא יתכן שהיה זה הינשוף שהכה בי בעצמה כזו.

ð

קילפתי את עצמי מהרצפה הטחובה כשבראשי נותר אותו הד עמום לחבטה ההיא, המצמיתה. קמתי והתנערתי משאריות הרפש שדבקו לבגדיי ונשאתי את עיניי לבחון האם יום זה אם לילה. משב רוח קריר וצלול הרעיד אותי לרגע אך הבהיר את מחשבותיי.

דחפתי את הדלת הכבדה וישנה שסדקי אור חיוור בקעו מצידיה, בעודי מרשה להרהור מפוחד של "למחסן מעולם לא היתה דלת. איך הגיעה לכאן הדלת הזאת?" לחלחל אל הכרתי.

מעדתי בדרכי החוצה, חוצה בדממה את החורשה הלו מוכרת. "מוזר", הרהרתי לעצמי. "הרי אני מכיר היטב את כל הסביבה.."

רטט של התרגשות מהולה בחשש מילאה אותי בעודי פוסע חרש בחורשה, מנסה לנחש את הכיוון אליו אמור אני ללכת. כעת כבר הבנתי שלא קמתי במחסן המוכר, אלא במקום דומה לו להפליא, באיזור שונה לחלוטין. את עצי הצפצפה והאורן המוכרים החליפו עצים אחרים לגמרי, שאפילו את שמם לא ידעתי, והחוויה כולה מלאה אותי התרגשות לא מובנת. למען האמת, מה מרגש בכך? הלוא רוב מכריי ילעגו לי ולא יחפצו כלל בהרפתקאותיי. אבל אני, כזה אני. מחפש חוויות וריגושים, ולא שבע מהם לעולם.

טוב. למען האמת- ציפיתי לחוש איזה קסם באויר, או לפחות עיניים חורשות רע הננעצות בגבי. כאלה שמופיעים בכל הסיפורים הטובים.

אך דווקא הריקנות מלאה את כל כולי, ואני כבר חישבתי להתפוצץ. תחושת הריגוש שבחידוש המפתיע התפוגגה לה עם צעדי הרבים באותה דרך הארוכה וחדגונית, והספק החל לנקר בליבי, שמא אין זה כי אם חזיון חולף, ובבוקרו של יום המחרת ימצאוני שרוע בתוך אותו מחסן מוכר שבחצר ביתי.

לאחר כמה שעות הליכה מעיקות כאלו, ביער הקריר והריקן, לאחר שחשבתי את כל שהיה עלי לחשוב ולתכנן את כל הצעדים שהיו עלי לצעוד- לא נותר בי דבר.

כאילו אין בעולם כולו אלא עצים, אותה שמש התלויה במקומה ואני. מהלך, לשום מקום. באין מטרה ותכלית.

אז עצרתי.

נשאתי עיניי השמימה. תודה לאל, השמש אותה שמש. (כך לפחות נדמה).

לא פגשתי שום יצור חי. לא רמש. לא חרק. לא עוף השמים וודאי שלא חיות בר. כשכבר אמרתי נואש שמעתי שריקה..כל כך מוכרת ומשיבת נפש היתה השריקה הזאת!

שריקה ועוד שריקה שפולחות יחד את האויר הדומם, והחלל המשמים כמו התמלא בחיים משלו.

אכן, לא טעיתי.

כל המועקה והמתח התפוגגו באחת. בחדווה לא מסותרת קידמתי את פניו, תוך שאני מקפצץ לי מרגל לרגל בחיוך רחב, מצפה למשהו מעניין שחייב לקרות כעת.

התיישב לו הינשוף בנינוחות על ענף סמוך תוך שהוא מבדר את נוצותיו ההדורות, וכאילו לא ארע דבר פנה אלי חדות.

"נעים מאוד, שמי איגור"

"?"

טוב. אני מודה. לזה לא ציפיתי.

הוא לא שעה לתדהמתי הגלויה, וכשנוכח לדעת שהשיחה עלולה להסתיים ברגע זה, חזר והצהיר:

"שמי איגור. א-י-ג-ו-ר. אתה בוודאי שואל את עצמך מדוע בחרתי לעצמי שם רוסי"

אילולי נאלמתי דום הייתי עונה שיש לי אלף ואחת שאלות לשאול לפני השאלה הזאת, אך למזלי הפעם הוא לא חיכה לתשובה ממני והמשיך ברצף שריקתו השוטפת ("ובכן, כשנולדתי, והיה זה לפני זמן רב כפי שאתה בוודאי מתאר לעצמך, דווקא השם שאלתיאל היה באופנה..") כך שלאחר דקה איומה היה לי הכח לפלוט בקושי-

"היכן אני??"

הינשוף פסק מנאומו, גחן לעברי ובאותו מבט חמור סבר בחן אותי מכף רגל ועד ראש והרעים עלי בקולו:

"אתה בתוך יער."

אכן, תשובה ניצחת. הרגשתי כ"כ מטופש באותו רגע.. ניצב אווילי נרגש ומתוח מול ינשוף מכובד, שמוצא לנכון לחשוף בפניי את העובדה המדהימה שאני.. בתוך יער.

הנחתי לו ללהג בפניי, בעודי מתנסח ביני לבין עצמי בהסברים מלומדים ומניחי-דעת, מנסה לשווא להבין מה בעצם קורה פה, והאם ישנה אפשרות שבינתי נסתרה ואין בי היכולת להבחין בין דמיון למציאות.

נרתע לאחור פתחתי שנית את פי ושאלתי בנימוס "מר איגור הנכבד. התוכל לומר לי בבקשה באיזה כיוון נמצא המחסן המוכר שבחצר ביתי?"

הפעם נראה שנתרצה, ואף חיוך קטן העיז לבצבץ ולהסתמן בשיפולי מקורו הקטן.

לרגע חשבתי שהנה מבוכתי הגדולה באה לסיומה, וכבר הרשתי לעצמי להניח לאותה תקווה כמוסה למלא את חלל ליבי, אך מסתבר שטעיתי בפירושי לחיוכו, כי מייד הוא ענה לי

"לא"

ð

את זמני בליתי בין אכילת צמחים מרירים שמצאתי בסביבה לבין שיחה עם איגור, שנתגלה כינשוף פטפטן להחריד, ולא פעם כמעט הוציא אותי מדעתי.

כמה חבל שאין לילה..השמש, למרבה הצער, התגלתה כמסורבלת וגמלונית, ומעולם לא הצליחה לחצות ולרדת אל מתחת קו האופק.

הכל התנהל בעצלתיים, ואני מצאתי בי רצון מוזר ולא מוכר לשוב לביתי למשפחתי ולחבריי, למוכר ולשגרתי, לחיי היום יום של אדם רגיל מן השורה.

בעל כרחי עברתי מן תהליך פנימי איטי ועמוק. מדוע בעל כרחי? כי איגור שלי סרב לשמוע את אנקותיי והפצרותיי בדבר חזרה לאותו מחסן אהוב, עליו הייתי מתרפק בחלומותיי.

בעצם הייתי כלוא.

ללא מוצא וללא פתח להתחמקות מניתוח פולשני וחודרני, שהינשוף כאילו לא נטל בו חלק.

במשך הזמן למדתי להשתיק אותו, את איגור הינשוף (שבעצם כלא את עצמו יחד איתי), ולהפנות את תשומת ליבו לעצמים אחרים באזור. לא רק לעצמו.

אני התקדמתי יפה, ובעקבותיי גם הוא החל להשתנות. לפלא היה בעיניי אך גם איגור, שקודם חשבתיו ליצור עקשן נזעם ומתנשא, נעשה קשוב ומודע לסביבה. שקט ואוהב. במשך הזמן למדנו יחד להזדהות עם כאביו  ומצוקותיו של האחר ולנסות להכיל אותם.

ð

כשהגיעה העת, חזרתי למחסן ההוא. לא אספר לכם מה עברתי, ולא אשתף כמה זמן לקח לי לבנות את עצמי מחדש, שם בשממה.

רק שיר קטן חיברתי וחרטתי על אחד מקירות אותו מחסן, ובו עד היום כתוב לאמר:

בכל אחד מאיתנו שוכן לו ינשוף

איגור, פיוטר, אחמד, יואב או צ'אנג.

תנו לו לפרוח

תנו לו לשרוק

תנו לו הזדמנות להכיר את עמכם מחדש.

אני בטוח שתגלו דברים נפלאים.