הימים היו ימי בין המצרים של שנת תשנ"ט. אנוכי הייתי ילדה קטנה, אשר סיימה כיתה ה'.
החום המעיק של הקיץ, והשיעמום הגובר של החופש הגדול, הביאו אותי לרצות ללכת
לבריכה צלולה, להתרענן קצת במימיה הקרירים ולגוון את שגרת החופש המשמימה.
התמזל מזלי ובאותו יום התארגנה ביישוב שלי הסעה לבריכה בשעות הלילה. אני ואחותי
ששמענו על המציאה ומייד נרשמנו.
עם בוא הערב, התארגנו אני ואחותי לבריכה ועלינו להסעה.
הגענו לבריכה. חיש קל מצאתי את עצמי במים, משתוללת עם מספר חברות.
כנראה שבאותו ערב, החירפון אצלי גבר, ורוח שטות השתלטה עלי. ניהלנו כל מיני תחרויות
מים כאלה, הפלנו אחת את השנייה למים, השפרצנו לכל עבר וצווחנו ומשמחה. זוכרת אני,
איך שהמצילה באה לעברנו מספר פעמים וגערה בנו על חוסר הזהירות והפרת הסדר בבריכה.
אך לא התייחסנו יותר מדי.
באיזה שהוא שלב, אחותי שגדולה ממני בשנתיים, הלכה עם חברתה למים העמוקים יותר.
החלטתי שגם אני רוצה והלכתי בעקבותיהן.
וכאן, אני חייבת לתאר את מבנה הבריכה להמשך הסיפור.
הבריכה היתה מחולקת לשלוש חלקים: רדודים, עמוקים ועמוקים מאוד. בין החלק של העמוקים
והעמוקים מאוד, מפרידה גדר מסורגת, כך שלא ניתן לעבור בין שני החלקים, אלא אם מטפסים
על הגדר, בצד של העמוקים מאוד, ישנו מן שיפוע אשר צמוד לגדר.
אני, שלא ידעתי לשחות כל כך טוב, לא העזתי לעבור לעמוקים ממש, לכן הלכתי לחלק של
הרדודים, ומשם השקפתי מבעד הגדר על אחותי וחברותיה.
חברתה של אחותי הראתה לי איך שהיא מתגלשת על השיפוע מתחת למים. התלהבתי מאוד
מהעניין והחלטתי שגם אני רוצה להתגלש... שאלתי את אותה חברה אם היא מסוגלת לעמוד ב
מים שם, והיא, בצחוק ענתה לי שכן....
בלי לחשוב הרבה, עברתי את הגדר שמפרידה בין הרדודים לעמוקים מאוד, ולא שוועתי
לצעקותיה של אחותי, שהמים שם עמוקים מאוד, ואני הרי לא טובה בשחייה..
כשאחותי ראתה שאין לה הרבה ברירות איתי, היא נעמדה לצדי בגדר, כדי לפחות להיות יותר
קרובה, התיישבתי על הרווח שבין המעקה למים, על השיפוע. התקדמתי עוד קצת. בבת אחת,
המים החלו לסחוף אותי עימם, ואני סחפתי את אחותי עימי. מצאתי את עצמי שרויה במעמקי
המים, אחותי לצידי, מנסה להושיט לי יד לעזרה. איבדתי לגמרי את השליטה בתוך המים.
התחלתי לנפנף בידי, כדי לנסות להחזיק מעמד, לא להיכנע למים המאיימים, ולפתוח את פי
לצעוק הצילו. כל פעם שפתחתי את פי, חילחלו המים לתוך גרוני, עד שגופי נעשה כבד.
מנגד, אני רואה את אחותי, שמנסה להתקרב לעברי, שולחת את ידיה בניסיון להגיע אלי.
אך המים היו חזקים משתינו, האוויר הלך ונגמר לי. הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת.
המאבק העיקש במים החליש אותי. לא נותר בי כוח להמשיך. 'זהו. זה הסוף שלי' חשבתי.
אך בבת אחת הרגשתי: 'לא רוצה!! לא רוצה! אני רוצה לחיות!!!!!'.
מחשבה זו נתנה לי עוד טיפה כוח להמשיך להאבק במים ולנסות להגיע לאחותי, או לקצה
הבריכה, אלא שדבר זה כמעט היה בלתי אפשרי, בהתחשב בעובדה שאחותי כבר לא
נראתה באופק המימי ומה גם, התרחקתי מאוד מקצה הבריכה, ובקושי נותר לי אויר
לנשימה. אך בכל זאת, המשכתי להאבק במים. אבל שוב, הרגשתי שזה למעלה מכוחותי.
התחלתי להשלים עם העובדה שאוטוטו אני מתה.
העברתי לנגד עיני את מהלך חיי. בכאב רב נזכרתי בהכל, תמונות שונות מהעבר הבזיקו
בראשי, ראיתי לנגד עיני את כל בני משפחתי.
הנה אבא.. ואמא.. אחותי ועוד אחת.. והנה אחי...
'לא רוצה!!! אני רוצה לחיות!!!'
בפחד אימים התחלתי לחשוב על העובדה שעוד כמה שניות אני לא כאן.... אני עומדת
לעלות לעולם שכולו טוב...
אט אט נעצמו עיני. כבר לא הרגשתי את נוכחתם המפחידה של המים.
אור נעים עטף אותי. מסנוור אותי בצבעו הבוהק. מן תחושה עילאית כזו, משהו טוב, רגוע.
ראיתי ממבט על, את אחותי ואותי, מבלות בחדווה במים הרדודים. זהו. הסיפור נגמר.
מאותו רגע, פשוט הייתי כלום. לא רואה,לא מרגישה, לא חושבת ולא חולמת. פשוט כלום.
לפתע, עיני נפקחו, אוזני נפתחו, וחושי התחדדו. התעוררתי.
מעלי רכנה דמות לא מוכרת. מסביבה, המולה רבה: צעקות וצווחות, בכיות ויללות.
נחתי חזרה למציאות.
הדמות שמעלי החלה לדבר (תוך מתן סטירות על פני): 'שירה! את שומעת אותי??' 'את
יודעת מה קרה לך???' אך לא הייתי מסוגלת לענות לה.
הקשבתי לקולות שמסביב: 'היא חיה!!!! היא חיה! היא פקחה עיניים!!!!'
רציתי לצעוק, לכעוס שהעירו אותי מהחלום היפה... אך קולי לא נשמע לי.
תוך כמה שניות הרגשתי כיצד משכיבים אותי על אלונקה ומכניסים אותי לתוך אמבולנס.
האמבולנס החל לדהור לעבר בית החולים... (חשוב לציין שבמהלך הנסיעה הפרמדיקים
כל הזמן 'החטיפו' לי סטירות ולא נתנו לי מנוחה.. אח"כ, שתהיתי מדוע נהגו כך, התשובה
הייתה שהם היו צריכים לשמור על ערנותי, פן ארדם).
בבית חולים שהיתי כמעט שבוע. אפשר לכתוב על השהות שם עוד מגילה ארוכה.. אך
בכמה מילים אני אסכם את החוויה: 'איכסה פיכסה שלא נדע מצרות!'
ההוכחה הטובה ביותר לתחושת העינוי שהרגשתי שם היא האופן שבו יצאתי מהבית
חולים. הרגשתי ממש כאילו יצאתי מבית כלא....
אחרי בערך חודש הוריי ערכו עבורי סעודת הודיה.. בדרשה שאבא שלי נשא, הוא הכריז
ואמר: 'תודה לבורא עולם, שנתן לנו בת במתנה!'
מאז, כל שנה, בתאריך כ"ה תמוז, אני חוגגת יומולדת... היומולדת הנוסף שלי.
תגובהתגובות