סיפור ראשון *

בס"ד

*זהו סיפורי הראשון. אם למישהו יש רעיון לכותרת, אשמח לשמוע.

מאז ומתמיד הייתי ביישנית ושקטה, אחת כזאת שאוהבת להסתכל איך כל ילדי השכנים האחרים משחקים להם בכדור, תופסת, מחבואים, להביט מן הצד ולחייך למראה הילד ה"נתפס", או ה"שבוי".

אבל אני לא הייתי ביניהם, לא יודעת למה, האם זו היתה באמת הביישנות? או פחד ממשהו מסוים? או אולי... אולי זה היה בגלל יהודה?!

הוא היה אהוב השכונה, בשנה הבאה הוא מתגייס, בן בכור למשפחה ברוכה. מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא היה שם. מאז ימי הגן, דרך בית הספר היסודי, ועד הכניסה שלו לישיבה, ושלי לאולפנה. עלם חמודות, זה שאוהב את כולם וכולם אוהבים אותו, ואני מביניהם... הבת של השכנים, זו שחולמת, כבר כיום על בית. אולי בגלל שאני הבת הקטנה, בת הזקונים, זו שיש לה כבר אחיינים בני 8...

***

- "אסתר! את מוכנה לחזור על דבריי?" נזכרתי בקולה של המורה שהעיר אותי מחלומי בהקיץ... הייתי נבוכה מאוד, התביישתי, כי כמובן שלא שמעתי את דבריה, כל מחשבותיי היו מופנות לעבר החורשה הגדולה, מעברו השני של הכביש.

- "מחר על הבוקר, את מכינה חיבור בנושא השבת אבידה", קראה המורה, ואני נאנחתי.

כיום אני כבר נערה בוגרת, וגם היום, בתום הלימודים, הלכתי לשם. החורשה הזאת, היא החברה הכי טובה שלי, רק היא יודעת את סודותיי, את רחשי ליבי, רק היא שומעת, מבינה, גם אם היא שותקת, גם אם היא לא עונה, אני שומעת אותה.

מבין העצים, היו גם עצי פרי מניבים וריחניים, היה אפשר למזג את כולם לקוקטייל חגיגי. אבל אני - אני נמשכתי דוקא לעץ אחד, לעץ הרימונים הזקן, רימוניו כבר נושרים מהעץ, ואני רוכנת ואוספת אותם. כמו מלכים הם נראים, עם ה"כתר" הזה על ראשם, ואני שוב מדמיינת: יהודה המלך, אסתר המלכה... וביחד יש להם ממלכה שלמה! אבל הכל, הכל דמיון... דמיון ללא תכלית, של נערה בת 16.

***

ידיי היו שחורות מהפרי, גרעין ועוד גרעין, סופרת אותם, סופרת את הימים, כי יהודה כבר לא כאן. חייל מן השורה! אחת לשלושה שבועות הוא מגיח לביקור, שואל מה נשמע, מחייך את חיוכו האצילי, זה שיש רק לאבירים מהאגדות. אויש, חולמנית שכמוני...

- "אתי"? הקול הקפיץ אותי, הסתובבתי ולא האמנתי, זה היה הוא! יפה כתמיד, אצילי כתמיד, גם כפות ידיו היו שחורות, אך לא מהפרי.

- "יהודה", ניסיתי לשמור על קול צלול ולא רועד, "מה שלומך"?

- "מה את עושה כאן בשעה כזאת? השמש תכף שוקעת", הוא אמר. אחר כך התקרב מעט ושאל: "מה זה"? כשהוא מצביע על כפות ידיי השחורות.

- "זה"? שאלתי, "זה חלום ילדות".

-"ועל מה את חולמת"? הוא שאל, דוקא ברצינות הפעם.

שתקתי. ומה אגיד לו? שאני חולמת על מלכים עם כתרים בראשם? לא העזתי.

"יאלה בואי, תכף מחשיך, אני אקפיץ אותך הביתה" אמר. הסכמתי, צעדתי אחריו, נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע בשקט, בדממה, השקט שלפני הסערה...

"הלו"? יהודה ענה לנייד שלו, הוא החוויר, "אני כבר מגיע!" הוא קרא, תוך כדי שהוא מגביר מהירות. קצת נבהלתי, המהירות הלכה וגברה, הלכה ו...

***

הדבר הראשון שאני זוכרת כשהתעוררתי בבית החולים, היו פניה של האחות שחייכו אלי. "איך את מרגישה?" הזזתי אט אט את ראשי ימינה, שמאלה, ולפתע תקפה אותי הרגשה נוראה: "אני לא זוכרת דבר! איך הגעתי לכאן? מה קרה?" לא היה לי מושג.

אמא נכנסה לחדר. "אתי שלי", קראה בהתרגשות וחיבקה אותי. מצחי היה עדיין חבוש, ושתי רגליי מגובסות. "נס, פשוט נס"! היא קראה. דמעה חמה נשרה מלחיי.

-"אמא, מה קרה?" שאלתי בקול לא לי. אמא כמעט פרצה בבכי. "המכונית, התאונה, יהודה..."

-"יהודה"? קפצתי, וכאב אחז בראשי, התחלתי להיזכר באשר אירע, אך לא לגמרי. "מה איתו? איך הוא קשור למצב שלי?"

-"יהודה נהג במכונית" אמרה אמא, "הוא אמנם לא נפצע קשה בגופו, אבל...", וכאן אמא כבר לא יכלה לעצור את עצמה. –"אבל מה"?? שאלתי בדאגה. –"הוא קיבל מכה חזקה בראשו, ואיבד את הזיכרון"... חולשה עצומה אחזה בי, כמעט והתעלפתי.

יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, אט אט ב"ה החלמתי, התחבושת הוסרה וגם הגבס, התחלתי לצעוד צעדים ראשונים, עד שהגיע היום ושבתי הביתה.

גם יהודה שב הביתה, אך זכרונו עדיין נשאר שם, במכונית המרוסקת, על הכביש.

***

הקיץ תם, הסתיו החל להראות את אותותיו, שלכת. נתבקשתי לכתוב מאמר על הסתיו, ומי יכולה להיות לי לעזר, אם לא אותה חורשה, אם לא אותו עץ זקן, אם לא אותם פירות, כתרים, חלומות...

יצאתי לשם וליבי הולם בחוזקה, זכרון רע יש לי משם, מהכביש. אבל הלכתי אליה, אל ידידת נפשי, זאת ששומעת, ששותקת, שיודעת הכל. עץ הרימון כבר חיכה לי, ענפיו שבורים קמעה, ופירותיו אציליים כל כך, אציליים כמו יהודה שלי. לבי החסיר פעימה, זאת הפעם הראשונה שבה בעצם חשבתי על כך, על צמד המילים הזה: "יהודה שלי". החלטתי לעשות מעשה.

נקישות על הדלת. –"שלום אתי יקירה, מה שלומך?" אמו של יהודה. –"אני בסדר", אמרתי בקול חנוק. "מה שלום יהודה"? –"לאט לאט", אמרה האם בקול חלש, "הוא עדיין לא זוכר דבר"... –"הבאתי לו משהו" אמרתי בשקט. פניה של אימו אורו, -"באמת"? שאלה, -"ומה זה"? שתקתי, אח"כ לחשתי: "חלום, חלום של מלכות"...

נכנסתי לחדרו. הוא ישב שם, רכון על ספרו, כמו אז גם עתה.

"שלום", אמרתי בשקט, הוא הרים את פניו, הביט בי מספר רגעים. "שלום, ומי את"? כמעט נחנקתי מהדמעות שהציפו את גרוני, הוא היה נראה יפה מאי-פעם, ממש כמו מלך...

פתחתי את השקית שלקחתי איתי והוצאתי אותם, אחד אחרי השני, אדומים, יפים, מלכותיים. מכיס הסרפן שלי הוצאתי אולר קטן, חתכתי אחד מהם לשניים, והתחלתי ללקט, גרעין אחרי גרעין. אט אט החלו ידיי להשחיר, הפרי הזה אכן לא פשוט, ויהודה – עוקב אחר מעשיי, אחרי הפירות, אחרי הגרעינים, אחרי הידיים השחורות, היה נראה כאילו הוא לא כאן בכלל, כאילו הצבע הזה סחף אותו לאיזה מקום לא נודע, לאיזו חורשה, לאיזה כביש...

כאב חד אחז בראשו, הוא לפת אותו בחוזקה וצעקת אימים פרצה מפיו, הוא צנח על השטיח הכחול בחדרו. אימו מיהרה להיכנס. –"מה קרה"?? שאלה בבהלה. פרצתי בבכי מר, לא ידעתי שאלה תהיינה ההשלכות, כמעט ורציתי לחתוך את עורי באולר.

"הוא בסדר", אמר הרופא שהוזעק לביתם, -"משהו עבר במוחו עכשיו, הוא צריך לנוח".

-"אתי, את יכולה ללכת", אמרה לי אימו בשקט, אבל אני החלטתי שאני לא זזה משם, עד שהוא מתעורר. חלפה שעה, ועוד אחת, ידיי עדיין היו שחורות, אפילו לא קמתי לרחוץ אותן, עיניי הביטו בו באהבה, בגעגועים, ברגשות אשם כבדים, כאשר פתאום...

עפעפיו החלו לזוע מעט, אט אט נפקחו עיניו, עיניו הטובות, האהובות. הוא היטה את ראשו אלי: "אתי", הוא לחש, דמעות רותחות זלגו מעיניי. –"סליחה יהודה, סליחה" בכיתי, וכסיתי את עיניי בכפות ידיי השחורות. רק לאחר כמה רגעים נזכרתי, ודאי פניי שחורות גם כן, אבל לא היה איכפת לי, הסרתי את ידיי מעליהן והוא הביט בי, ולפתע:

"הרימון", אמר בשקט, "הידיים השחורות שלך, שם... בחורשה...".

ואז קרה דבר שלא ציפיתי מעולם להיות עדה לו. הבחור הזה, זה שתמיד מחייך, זה שתמיד נמצא שם בשביל כולם, פשוט פרץ בבכי, ואני איתו ביחד.

"סליחה אתי, אני מבקש סליחה"... והוא בוכה, ואני בוכה.

***

עוד שנה חלפה, עוד קיץ תם. כולם קראו לזה "נס רפואי", לא הבינו, לא יכלו להסביר את פשר העניין, איך זה קרה שהכל חזר למקומו. וגם אני חזרתי למקומי, לחורשה שלי, לעץ שלי, שכבר לא נשאר ממנו הרבה, כמה רימונים היו מפוזרים סביבו על האדמה, ואני רוכנת לעברם, ואוספת אותם. כמו מלכים הם נראים, עם ה"כתר" הזה על ראשם. ואני – כבר לא צריכה לחלום יותר על מלכים, על כתרים...

נזכרתי בחיבור ההוא, שהייתי צריכה לכתוב אז, בבית הספר על "השבת אבידה", עכשיו זה כבר בכלל לא קשה, יהודה יוכל להעיד...