גם נכתב לפני המון זמן.. אני עושה סדר בדפים מקומטים, אז מוטב שקטע כזה ישמר במקום יותר ראוי..
ילדתי, מה לך כי תתעצבי?
מה זה היגון המעיב על פנייך?
מהו אותו שחור מתחת לעינייך?
ומדוע זה נפלו לחייך?
חייכי ילדתי! חייכי.
הביטי לשקיעה, האזיני לציפורים
המסיימות את יומן.
מחר יום חדש!
הכל עוד יכול להשתנות.
אם רק תרצי.
בחרי בטוב, ילדתי.
הטוב הפנימי שמנחה אותך.
רק אל תשברי!
נכון, אינך מאמינה שהכל משמיים,
אך אנא! אל תרימי ידיים!
התבונני במעמקי נפשך, הכירי ביכולתך.
ראי, יש עוד דברים טהורים. נשגבים.
נכון, לא הכל מושלם, לא הכל צבוע בנגה לבן.
אך שמרי על עצמך, לבל תאבדי בין כולם.
תגובות
אולי יותר קטע מאשר שיר.
קבלי המלצת עורך.
המלצה טכנית: את כל המפתקים הקרועים ומקומטים שמסתובבים בכיסים, בארנק ובכל מקום אפשרי - אפשר מדי פעם לשבת ולהקליד אותם למחשב. לשמור לעצמך בקובץ, ואז ברגעי השתפכות פשוט לעשות "העתק - הדבק".
לשאלתך הראשונה: לעניות דעתי זה נקרא מונולוג, הלא כן? כי זה מעין דו-שיח שניהלתי עם עצמי.
לשאלך השניה: יש ימים ויש ימים.. יש לי קטע גדול שמתאר מצד אחד את הימים הזיפטים, ומצד שני את הימים המושלמים.. אצלי לצערי זה הפך ליש שעות ויש שעות... ביום אחד אני מסוגלת להחליף את התחושה מס' רב של פעמים. ובאמת כמו שמישי כתבה כאן- הכל תלוי B (אהבתי ת'רעיון..), ואני מבטיחה לכן, מניסיוני, שאם רוצים- אין זו אגדה...