תפן,כי נפשנו אפפו מים.

השעה היתה מאוחרת מאד,כמעט חצות.סוף סוף הקטנים נרדמו,והיא שקעה בהרהורים.

חייה קשים היו והצרות רבות,והיא לא ראתה שום אור בקצה המנהרה.

אולי טיול קטן באויר הצח ישפר את ההרגשה ,חשבה ויצאה מביתה.

היא התחילה ללכת ורגליה הוליכו לכיוון היציאה מהישוב .היא יצאה והתרחקה עד שמצאה פינה חשוכה ומבודדת ושם ישבה.

הלב נפתח והצער עלה על גדותיו, עלה ועלה עד שנשפך בדמעות…

היא בכתה ושחה את ליבה לפני ה'. הקושי היה כבד מאד ובכיה היה ארוך וכואב.

 אך שום תחושת הקלה לא באה בעקבותיו….

ואז הרימה את ראשה אל השמים ואמרה:  "אלוקים,אתה לא עונה לי"

"מזה שנים שאני מתפללת אליך, ואתה לא עונה לי. זוהי שיחה חד סטרית !"

"היום כבר אין בי כח להאמין שאתה שומע ,היום אני רוצה תשובה !"

"תשובה ?איזו מין תשובה את מבקשת?" שאל אותה ליבה.

ואז זכרה את האותות. משה רבנו קיבל אות. גדעון ביקש וקיבל אותות.

זהו,אות.

 זאת התשובה שהיא מבקשת . אות מרבונו של עולם ששמע את תפילתה .

האם אני ראויה בכלל לקבל אות ? ואם האות לא יגיע ?

ואיזה אות לבקש ?

היה זה בעצומו של חודש טבת,והשמיים היו יבשים וצלולים. בצורת.

ואז הבריקה בה ההבנה –הציבור כולו בודאי זכאי, מותר לי לבקש דבר שכולם זקוקים לו.

ואז היא ביקשה גשם.

אם אתה רוצה שאאמין שאתה שומע אותי,אז תוריד גשם! עכשיו!!

---

מזג האויר היה קריר ונעים,והיא נשאה את עיניה לשמים.

השמים היו צחים ואפילו קצה זנבה של עננת נוצה לא נראה באופק.

המתינה מספר רגעים.

נשאה את עיניה שוב אל המרום..

הכוכבים נצנצו מול עיניה וכאלו לעגו לה.

היא חיכתה  עוד .

חצות הלילה כבר עבר והעייפות כמעט הכריעה אותה.

הביטה עוד פעם אחת .השמים נראו בדיוק באותו מצב.

קמה לאיטה וחזרה הביתה……….

----

הבוקר הגיע.השעון צלצל.

היא קמה,העירה את הילדים.התלבשו,אכלו משהו,ושמו את התיק על הגב כדי לצאת אל הגנון.

פתחה את דלת הבית ויצאו.

זה לקח כמה שניות.אבל פתאום היא ראתה.

המדרכה האפורה היתה זרועה בעיגולים גדולים ורטובים והדשא התנוצץ.

היורה !!!