"אנחנו שנינו מאותו הכפר"

בס''ד

"אנחנו שנינו מאותו הכפר,,

אורי

אני מאזין לשירי יום הזיכרון שמתנגנים להם ברקע, יושב ועליך חושב. השיר שאהבנו מתנגן ברדיו ואני, אני מבין יותר מתמיד את מילות השיר, אבל משנה אותן בראשי לכפר אחר.

"אנחנו שנינו מאותו הכפר

אותה קומה אותה בלורית שיער"

נשארנו שנינו בלי הכפר

גבהנו בקומה

נשארה בלורית השיער

שלוש שנים וחצי אנחנו בלי הכפר. הכפר היפה שלנו נילקח מאיתנו, נישדד נקרענו מעליו וכבר לא ניהלך בו בלילות שישי. הכפר, היישוב נשאר שם מאחור עם הים, החולות והזיכרונות.

"אני זוכר בקרב שלא ניגמר

פתאום ראיתי איך אתה נישבר..."

לא הבאנו אותך אל הכפר ולא נהלך בחולות שמעבר לגדר. הבאנו אותך אחרי הקרב אל הר הרצל אל חלקת החיילים, מגני העם והמולדת.

היית צריך לראות כמה אנשים באו ללוות אותך אם היית לידי היית מסמיק ואומר במבוכה שלא היו צריכים לטרוח כ''כ בשבילך.

אורי לראות את ארונך העטוף בשני דגלי ישראל, הכתום-כחול והכחול-לבן היה דבר בלתי נתפש.

לראות את כל האנשים הללו הולכים, מוחים דמעה אחר ארונך היה דבר הזוי לחלוטין.

אבל לדעת שידעת שזה יוכל לקרות ושנפלת בלב שלם בקרב על הבית.

דיברת איתי על סכנת ההליכה לצבא, על זה שאתה לא שלם עם הגיוס ואז, אז החלטנו שביחד נתגייס, ביחד נלך לצבא כמו כל הדברים שעשינו, יחד. באותו הלילה שהחלטנו להתגייס ביקשת ממני בקשה שהיתה נראתה מוזרה ביותר לי שאתה, האופטימי שבננו תבקש שהבטיח. אמרת שאם תמות –ואתה מקווה שבקרב על הכפר ביקשת שיקברו אותך בגוש, מול הים שאהבת, בחולות הזהובים והנקיים של הבית.

אורי, אני מצטער לא קיימתי את ההבטחה שלי אליך. אני מצטער.

בקרב שנפלת לא שיחררו את הגוש, הבית, הכפר ולכן אתה נימצא שם, בירושלים עם יתר הלוחמים שאותם אתה פוגש עכשיו תחת כיסאו של ריבון העולם.

אורי, אני מצטער שלא קיימתי את ההבטחה האם תבין אורי? אינני יכול לקיים את הבטחתי לא כעת. אבל עכשיו, עכשיו אני יכול להבטיח, להישבע דבר אחד, אעשה הכל כדי לשוב לחבל ארץ שכ''כ אהבת ושם הקים לזכרך כפר כמו הכפר שאותו חלמנו להקים.

אורי, אחי אתה חסר ואינך יודע עד כמה! תמיד אזכור אותך בכל צעדי ודרכי.

                עמיחי.

את המכתב הזה כמו המכתבים הרבים שכתב לאורי שם עמיחי בתוך הקופסה, קופסת הזיכרונות שלו מהכפר ומאורי.

* * * * * *

כעבור 20 שנה הגוש ניכבש ועמיחי יכול היה לקיים את הבטחתו לאורי שחזרה בהרבה ממכתביו אליו.

היישוב כולו התקשט לקראת המאורע והיה ניראה כאילו גם הים וחולות שמסביב משתתפים בשמחת האנשים.

עמיחי נשא בזהירות את ספר התורה הראשון של היישוב לכיוון הבית כנסת ולחש לאורי שהינה הוא מקיים את הבטחתו ביישוב, בספר התורה הזה שהוא נושא בידיו ובבנו אורי שרוקד על ידו, וכולם כולם נושאים את שמו ויודעים את סיפורו.