חברה...
כותבת לך עכשיו
ומי שהכיר יסתכל ויצחק, בטח ישאל את עצמו למה אני כותבת לך והרי היינו מדברות כל המון, חברות כל כך טובות...
ומאז הימים שדיברנו המון גם עבר המון.
הרבה עשינו יחד. וגם כשבחרת אחרת ממני ואפילו קצת נגדי, לא הפסקנו, אז זה לא הפריע, המשכנו לדבר ולצחוק ולספר...
ואז זה השתנה, ופתאום ראיתי שהשארת אותי לבד, לבד.
ואני זרמתי כמו תמיד, לרגע חשבתי שאולי זה יעבור, זרמתי ואת המשכת בלעדי.
השקעת כל כך במקום אחר ושכחת... שכחת מי פירגן לך כל כך, מי תמך והקשיב...
ועד שהיה לנו רגע של שתינו... ככה סתם כמו פעם, את היית איתי, אבל הדיבורים והמעשים שלך היו עם אחרים, עם כולם חוץ ממני. היינו ביחד והרגשתי לבד.
אם פעם הייתי מספרת לך שלא יהיה לנו נושא שיחה היית מאמינה?
כנראה כשהלב סגור גם הפה כבר אינו משתף פעולה.
אבל גם את זה עברנו... עכשיו אפילו שיחה אין בינינו,
אין כלום, בקושי שלום.
ומכתב זה לא יגיע אליך אין לי מספיק אומץ בשביל זה, יותר מדי רמסת והכאבת.
וכשתביני את גודל הטעות, מקווה בשביל שתינו שלא יהיה מאוחר מדי...
עדיין מחכה... אני
תגובות
רק ה' יודיע אז למה לא תפני אליה במסר אישי
לא נראה לי שלא תהיה תגובה לשיחה בארבע עינים
יום מבורך
כן , תמיד לא מאוחר. חשיבה חיובית מסיימת את מכתבך- וזה דבר מבורך!
עלי והצליחי!
וזה כואב. מאוד.
אבל בסופו של דבר, כל אחד מוצא את מקומו בחברה.
נכון שישנם דברים שמרגישים כמו החמצות, אבל בסופו של דבר כל אחד פוגש את הנשמות שהוא צריך לפגוש בדיוק בזמן המתאים... ואם זה רק לתקופה מסויימת, אז כך זה יהיה.
תאמיני לי, אני ממש מבינה את המצב הזה.
בדיוק בגלל זה אני יכולה להגיד לך - כל אחד מוצא בשלב כלשהו את מקומו, גם אם לפעמים מרגישים בדידות עד אז, וגם אחרי.
בשורות טובות!!!
[אפילו שכאן זה לא כל כך... אני מדברת בכללי]
ואו, איך הזדהיתי... הייתי מקדישה את זה לחברה, אם רק היה לי אומץ להודות בזה...
אבל מבינה במובן מסוים אני בצד שלך ובמובן מסוים כילדה שנגדך אינו חברות טובות אבל הכל היתרסק ועדין כל החברות מחקות לתקווה קטנה שתצוץ
כי זה מה שקורה כשמורה מחריכה אותי להיות חברה של ילדה שאני לא מוצאת בה כלום
כמאט בכיתי כי זה ממש רגיש הקטע הזה עצלי
אבל זה ממש קלע לליבי!!