משואה לתקומה

היא לבושה בגדי אסירות

במוחה חולפות תמונות,

הוריה, משפחתה היקרים,

פרידה ללא מילים,

במוחה מתגבר הייאוש

במחנה המסוגר והמאוס.

אל עבר הגדר החשמלית

רצה כאחוזת תזזית,

מאבדת את טעם החיים

בניגוד לצוויי הכתובים:

"ונשמרתם מאד לנפשותיכם"-

"ובחרת בחיים"

אל המוות כמעט נסחפת

לפתע, השפיות חוזרת,

היא נאחזת בפתיל האמונה,

נושאת לאלוקים תפילה:

"אנא ה' הושיעה נא"

עיניה קולטות קרן אור

הבוקע מבעד ענן שחור.

כעבור שנים בארץ הקדושה

לראות בנים ובני בנים – זוכה

על שפתיה חיוך מתוק

מלווה ביקיריה בגיל ושחוק,

בערב שבת סביב השולחן

הכול מודים לבורא עולם.