פרידה ממך, ידידי היקר...

קשה לי להתרגל למחשבה שאתה איננו, שיותר לא אראה אותך עוד. במשך חמש שנים היית ידידי היקר מכל, ידעת את כל סודותיי. ועכשיו...

קשה עלי הפרידה.

איך אוכל להתחיל לתאר את כל שעברנו יחד? את כל שחווינו יחד? חמש שנים לא יכולות להיות מתומצתות במכתב אחד.

אני זוכרת איך הארת פניך לקראתי בכל פעם שנפגשנו לאחר פרידה ממושכת. אני זוכרת איך זכרת כל פרט ופרט. אני זוכרת איך דאגת שאקום, שלא אכנע ליצר השינה ואתחרט אחר כך. איך עזרת לי לשמור על הסדר, על הזמן ועל הקשר עם העולם.

עדיין אני מרגישה כאילו זה חלום בלהות, שעוד רגע אתעורר ממנו. אבל אתה לא כאן כדי להעיר אותי.

היום בו הכרנו היה אחד הימים המאושרים בחיי. סוף כל סוף, לאחר שנות ציפייה ארוכות, זכיתי להכירך. ואכן, לא התאכזבתי. תמיד היית כה עליז, צבעוני ומלא שיר, גם לאחר התאונות הרבות שקרו לך. ותמיד שימחת אותי בנוכחותך, גם אם נאלצת להודיע לי הודעות לא משמחות.

אני יודעת שלא קפצת מהגשר. נפלת. לא עשית את זה בכוונה. זו היתה תאונה... אחת מני רבות, כן, אבל הפעם קטלנית. הרכבות שנוסעות על הפסים לא השאירו לך הרבה סיכוי, ולא אפשרו לי לבוא להצילך.

אני מקווה שנשמר לך מקום של כבוד בפמליית הפלאפונים של מעלה.

אוהבת ומתגעגעת,

אני.