כל בוקר היא היתה צועדת באיטיות לעבר בית הספר. ילקוטה מכותף בקפידה על גבה הזקוף, צעדיה מחושבים, שקולים.
עננת הירהור היתה מעטרת את פניה החינניות כדרך טבע, ומבט נוגה משהו הידהד מבעד לזוהר עיניה.
נכנסת היא לכיתה, מבלי לומר מילה, הולכת מתיישבת בכיסאה.
מוציאה בזריזות את המחברת המתאימה, מכינה לפניה עיפרון חד שפיץ, מחק וסרגל, וממשיכה לשבת בדממתה.
המורה מדברת, והיא כולה קשובה. יושבת כמהופנטת, מבטה חודר ישר לעיני המורה.
בהפסקות היא היתה ממשיכה לשתוק ממקומה. יושבת ובוהה, כאילו לא שייכת למכלול הכיתה.
נעמה.
כה יפה בשתיקתה, כמה מסתורית בהליכותיה, כל-כך מרתקת במבטה,
היא תמיד תישאר, חידה עלומה.
נעמה.
תגובות
קבלי 10 צנוניות!!
זה יותר מקטע.
אני קורא לזה סוג של כתיבה.
קטע מתוך סיפור בהמשכים.
לי עצמי יש מספר קטעים כאלה. אני כותב רק את הפרק הרביעי למשל - ואת השאר הקורא משלים מדמיונו.
לכן, כפי שאמרתי - תשפצי קצת, תאריכי מעט - ותגמרי על זה את ההלל.
אפשר גם און-ליין.
פשוט לא ממש ירדתי לעומק דבריך..
מאד אהבתי... אני מעוניינת להכיר אותה ועכשיו! אני אוהבת אנשים מסתוריים...
והשומרוני צודק- זה לא בדיוק קטע... זה חלק מסיפור... חייב להיות לזה שם.
זה סתם היה מערבולת של דמויות שעלו לי בראש ויחד יצרו מעין דמות מסתורית שכזו...
יש לך כישרון כתיבה אבל צריך יותר פירוט ויותר מתח אבל קטלני