כל בוקר היא היתה צועדת באיטיות לעבר בית הספר. ילקוטה מכותף בקפידה על גבה הזקוף, צעדיה מחושבים, שקולים.
עננת הירהור היתה מעטרת את פניה החינניות כדרך טבע, ומבט נוגה משהו הידהד מבעד לזוהר עיניה.
נכנסת היא לכיתה, מבלי לומר מילה, הולכת מתיישבת בכיסאה.
מוציאה בזריזות את המחברת המתאימה, מכינה לפניה עיפרון חד שפיץ, מחק וסרגל, וממשיכה לשבת בדממתה.
המורה מדברת, והיא כולה קשובה. יושבת כמהופנטת, מבטה חודר ישר לעיני המורה.
בהפסקות היא היתה ממשיכה לשתוק ממקומה. יושבת ובוהה, כאילו לא שייכת למכלול הכיתה.
נעמה.
כה יפה בשתיקתה, כמה מסתורית בהליכותיה, כל-כך מרתקת במבטה,
היא תמיד תישאר, חידה עלומה.
נעמה.
תגובהתגובות