כל יום, כשאני חוזרת מבית הספר, הוא מקבל את פניי בקפיצות שמחה סוערות.
כשאני מתיישבת להתרגע בספה הביתית לאחר היום המתיש, הוא אוטומטית מתיישב לידי, צמוד צמוד אליי.
אני מלטפת אותו, פולה קרציות מפרוותו הלבנה הבוהקת, ומספרת לו על היום שעבר עליי.
אם הוא מבחין בעננת עצבות בפניי, מייד הוא שולח לי מבט חם ואוהד, ובלי מילים הוא מצליח לשמח אותי.
לפעמים, כשאני ממש בוכה, הוא משלח את לשונו הרירית ומלקק אותי, בשביל שאני אצחק ואגיד לו בקול מתפנק 'דיי..'.
אני אוהבת לצאת איתו לגינה, לזרוק לו כדור הרחק הרחק, ולראות איך הוא מאושר בחופש שאני מעניקה לו במרוצתו אחר הכדור.
בסוף כל משחק שכזה, אחרי שאני שומעת את נשימת המהירות לאחר המאמץ, אני שופתת לו מים צלולים צלולים לתוך הכלי המיוחד שלו, ונותנת לו קצת בשר שאחותי לא סיימה.
כשאני מתיישבת במיטתי לקרוא ספר, כמובן שהוא מצטרף אלי, סתם בגלל שהוא נהנה להתכרבל איתי בשמיכה, ולשלוח את לשונו לתוך כוס השוקו החמה שלי.
לקראת החשכה תמיד אני קושרת אותו ל'לישט' שלו (=רצועה באנגלית), ואנחנו יוצאים להליכה קלה, אני עם האמפי באוזניים, והוא עם המבט המאושר בעיניים.
אח! כמה הייתי רוצה כלב כזה!
אבל אמא לא מסכימה.......
תגובהתגובות