הנקמה-פרק א'

זאב וחנה ליבוביץ', זוג זקנים בשנות ה-70 לחייהם, ישבו בחצר ביתם על כיסאות עץ מחוטבים, שניהם מחזיקים בכוסות תה מהביל, לוגמים בנחת, ומביטים בהנאה בגינתם המטופחת פרי מעשה עמלם.

זאב הביט מהורהר בעץ תפוחים שגדל כבר לגובה די מרשים.

"חנה, אני רוצה לספר לך משהו." הוא אמר לאשתו.

חנה הרימה את ראשה לאות שהיא מקשיבה.

"היום זה היארצייט של הורי." הוא אמר. "שניהם נהרגו בשואה, את יודעת."

חנה הנהנה ולקחה עוד לגימה מתה הצמחים שלה.

כן היא יודעת. גם היא חוותה את השואה הנוראה. גם לה נהרגו שם קרובי משפחה.

זאב העביר ידו על גבחתו ואמר: "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול."

הוא לקח נשימה ארוכה והמשיך: "זה היה כשהייתי כמעט בן 13. יום לפני הבר מצווה שלי. יום אחד הנאצים פשטו לעיירה 'דז'יקוב סטארי'. העיירה שבה גרנו. הם באו לקחת את כל מי שקשור בניהול הקהילה ולהוציא אותם להורג בכיכר העיירה מול עשרות אנשים. אבא שלי היה רב הקהילה. בשעות הצהריים דלת ביתנו נפרצה כרוח סערה. יוסל'ה החלבן נכנס לביתנו טרוף רוחות ובפיו בשורה מרעישה.

"הנאצים הגיעו לעיירה!" הוא זעק. "הם לוקחים את כל חשובי הקהילה ומוציאים אותם להורג בכיכר המרכזית מול כולם. ראיתי איך הם גוררים בכח את נחמן הגבאי ומובילים אותו בכח לכיכר. שם כבר התליין מחכה כבר לעשות את עבודתו."

הוא עצר לרגע, כל כולו מתנשף.

"עליך להסתתר." הוא אמר לאבא שישב ולמד בנחת גמרא על שולחן עץ שקצותיו כבר דהויות ומקולפות. "הנאצים יגיעו לכאן בכל רגע. עד שהם יגיעו אתה חייב למצוא לעצמך מקום מסתור, אולי עוד יש לך סיכוי להינצל, אסור לנו לאבד אף רגע."

הוא גמר את דבריו והסתכל בעיניים מלאות פחד באבא שהמשיך לעיין בגמרא כאילו הדבר אינו נוגע לו. יוסל'ה יצא מהבית כולו נסער.

אמא, שכל העת הייתה במטבח ניסתה לשכנע את האבא שיקום ויברח, אך אבא בשלו.

הוא המשיך ללמוד כאילו לא קרה כלום. "ר' עקיבא היה מתפלל מתי תבוא לידי ואקיימנה, עכשיו יש לי הזדמנות לקיים את 'בכל נפשך- אפילו נוטל את נפשך'. אני מוכן למות על קידוש ה'." הוא אמר.

שלוש דפיקות חזקות נשמעו על דלת ביתנו הרעועה.

אמא ניגשה אל הדלת וסובבה את המפתח פעמיים. הנאצים המשיכו לדפוק והפעם יותר בחזקה. הם משכו בידית, אך זאת לא נענתה להם. כשהם ראו שאף אחד לא פותח בפניהם את הדלת הם פרצו אותה בבעיטה והדלת עפה קדימה מעוצמת הבעיטה.

שני חיילי אס.אס. נראו בפתח. מגפיהם השחורות נראות מאיימות כמעט כמו הרובים שהיו תלויים על כתפם.

הם ניגשו אל אבא, תפסו אותו בכתפיו משני צידיו כשני צבתות ברזל.

הבית כולו התמלא איימה.

אחיי הקטנים בכו וצרחו בראותם את אבא מוחזק בידיי החיילים הנאצים.

אני עמדתי בפינה, הבטתי במחזה בבעתה, משותק מרוב הלם.

אמא ניסתה להגן על אבא, אך החיילים דחפו והכו אותה.

הם הובילו את אבא כשהגמרא בידו אל מחוץ לבית. אמא התנפלה על החיילים וניסתה לקרוע אותו מידיהם. אחד החיילים הכה אותה בראשה עם הכת של הרובה והיא נפלה על הרצפה מחוסרת הכרה.

שני החיילים הוציאו את אבא לרחוב, שם התרוצצו אנשים מפוחדים, לא יודעים מה לעשות. כל אותה העת, אני ואחיי הקטנים הלכנו בפחד אחרי אבא שהובל ע"י שני החיילים הגרמנים.

ראינו את הכיכר המרכזית שמסביבה התקהלו המון אנשים. גברים נשים וטף.

במרכז הכיכר הועמדו שבעה אנשים מחשובי הקהילה בשורה אחת, ניצבים דוממים,

מודעים לגורל שלהם. סמוך להם ניצב עמוד התלייה כשחבל שבקצהו לולאה משתלשל ממנו, והתליין מחזיק בו ומוכן כל רגע לבצע את גזר הדין.

החיילים הביאו את אבא למרכז הכיכר והציבו אותו בקצה השורה ליד האחרים.

כולם בכו כשראו את אבא שלי, רב הקהילה, מובל בכח ע"י החיילים שני הנאצים למרכז הכיכר.

חייל נאצי לקח את נחמן הגבאי שעמד בראשון בשורה והכניס על ראשו את טבעת החנק.

התליין החל לבצע את גזר דין המוות.

נחמן אמר שמע ישראל בכל כוחו והחזיר את נשמתו לבוראו.

אחד אחד ביצעו בו את המוות הנורא. אי אפשר היה לתאר את הבכיות הנוראות של הקהל.

בסוף הגיעו לאבא שלי. כל הקהל היה במתח. החייל הכניס על ראשו את טבעת החנק והתליין החל למשוך בחבל.

אבא לקח את הגמרא שאותה לקח יחד איתו ואימץ אותה בכח אל ליבו.

כל הקהל געה בבכי. אף אחד לא היה יכול לעמוד אל מול החזה הנורא הזה.

אבא זעק בכל כוחו. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!"

את הצעקה הזאת אני לא אשכח כל החיים. אבא החזיר את נשמתו הטהורה לבורא עולם. לעולם שכולו טוב.

הוא מת על קידוש ה' בדיוק כמו שרצה.

כשחזרתי כולי ממרר בבכי הביתה, מצאתי את אימי שוכבת על מפתן הבית ללא רוח חיים.

שני הורי מתו באותו יום. יום למחרת הם היו אמורים לשמוח איתי על הגעתי לגיל מצוות, אך הגורל רצה אחרת.

מאותו יום החלטתי לנקום את נקמת מות הורי. רציתי לעשות הכל כדי להרוג את החייל הגרמני שמשך בטבעת  החנק ובגללו אבי נהרג.

אך אלו היו רק דיבורים של ילד בן שתים עשרה.

לאחר כמה שנים התגייסתי לשורות הפרטיזנים, הייתי משתתף בפעולות חבלה נגד הגרמנים, פיצוץ מסילות רכבת וכדו'.

חדרתי למפקדות נאציות והוצאתי משם מסמכים סודיים כגון שמות של חיילים שאחראים על מחנות השמדה, תאי גזים וכו'.

יום אחד מצאתי מסמך שנקרא 'תוכנית מילוט'. המסמך תיאר תוכנית בריחה של הנאצים אחרי המלחמה. היו שם מסמכים שעליהם רשומים שמות של עשרות חיילים נאצים, שיברחו לארצות שונות תחת שמות בדויים ויתחילו חיים חדשים כאנשים אחרים בלי שאף אחד יידע על עברם.

הנאצים גילו שלקחתי את המסמכים שהיו יקרים וחשובים להם מכל, הם רדפו אחרי ולא שקטו עד אשר יתפסו אותי. אך אני הצלחתי להימלט עם המסמכים עד שנגמרה המלחמה, והגעתי בסופו של דבר לארץ.

ידעתי שאני מחזיק בידי אוצר גדול שיכול לעורר מהומות.

המסמכים שמורים עד היום בתוך הכספת. הגיע הזמן שנפתח אותם ונגלה את הטמון בתוכם. נוציא את האמת אל האור. אולי עוד אזכה לנקום את מות שני הורי."

זאב סיים את סיפורו המרעיש. הוא נאנח ונשם נשימות ארוכות כאילו הרגע גמע ריצה של קילומטרים.