בעזרת ה'.
תמיד ידעתי שהיא עם משהו אחר, איתנו- אבל רחוקה ממנו מרחק שא"א לעבור. מחיצה ששום דבר בעולם לא יוכל למחוק.
היה לה סוד, משהו שהיא לא אמרה לאף אחד. גם לא לי שהייתי איתה הרבה. אולי רצתה לומר ופחדה מהתגובה? אולי לא ידעה איך להתחיל ולמה בעצם שיהיה לי אכפת.
היא לא סיפרה, ואני לא ניסיתי לשאול.
היה בה משהו. היא גרמה לאנשים לאהוב אותה. אבל היא לא אהבה אף אחד, לפחות לא הראתה את זה. היא בבת אחת גרמה לאהוב ולשנוא אותה, להתקרב ולהתרחק.
היא לא הייתה נחמדה. בכח. היה בה כ"כ הרבה כח של אהבה ונתינה אבל היא הסתייגה מהם בכח. כאילו פחדה להיות כזאת. היא לא יכולה להיות נחמדה. לפעמיים היא הייתה נותנת למה שהיא באמת לצאת, אבל הייתה תופסת את עצמה ובכח, בכפייה מתאכזרת בחזרה. לכולם, אבל בעיקר לעצמה. נתתי לה להבין שאני איתה, קונה אותה, מבינה שהיא כזאת. אבל ידעתי שלא. הכרתי אותה. יותר ממה שהיא נתנה לי להכיר, יותר ממה שהיא רצתה שמישהו, כולל עצמה, יכיר אותה. היא הייתה ילדה רגישה, ואני קלטתי את זה. ראיתי את כל מה שמאחורי ההצגות שלה, את מה שבאמת קיים. לא הצלחתי להבין למה ילדה כ"כ רגישה ואכפתית כמוה צריכה לשדר לכל העולם ששום דבר, אבל באמת שום דבר לא מזיז לה??
היא רצתה להיות כזאת, אני לא הפרעתי לה.
אמרו שאני חברה טובה שלה. לא יכולתי להסביר שלא. שהחברות ביננו היא לא משהו אידיאלי. זה לא בא ממקום של אהבה, זה היה קשר אחר. משהו עמוק מבפנים שגרם לי לתקשר איתה. היינו הרבה ביחד, אבל אף פעם לא ידעתי מה היא באמת. אני לא דיברתי איתה על מה שהפריע לי כי אני לא יכולתי לדעת מראש מה תהיה התגובה. והיא, ילדה סגורה. היינו מדברות על הכל, חוץ מעל הכאב האמיתי. הרגשתי שהוא שם, כי גם שלי קיים. בן אדם עם כאב מבין בן אדם אחר עם כאב.
אבל היא לא נתנה לי להגיע, ואני לא ניסיתי להכנס.
עד היום יש בי אשמה, כביכול הייתי האדם הכי קרוב אלייה. ידעתי שמשהו מפריע, ולא ניסיתי להגיע. היה לי ברור שהכאב שלה חזק ולא עובר, אבל לא ידעתי איך לפתוח את זה בדרך שהיא תענה לי ותדבר. אז השארתי את זה סגור.
היא רצתה עזרה. רצתה שיוציאו אותה מהמקום שהיא בו. זה היה ברור! היא נתנה את כל הסימנים, צעקה "הצילו!!!" אבל הראתה כאילו היא לא באמת רוצה את זה.
אני לא התייחסתי, והיא הגיעה למקום שאין ממנו חזרה.
,,,,
אני לא יודעת אם זה קשור למונולוג, אבל זה מה שנראה לי הכי מתאים.
חלק מיזה אמיתי.
תגובהתגובות