ושבו בנים לגבולם- פרק ז'

הם המשיכו בדרכם  לאורך הנהר. הנוף נעשה פראי יותר ויותר.

הם הגיעו לאזור מיוער. עצים ענקים שהתנשאו לגובה רב כיסו את רב שטח היער.

צמחייה סבוכה השתרעה לכל אורך גדות הנהר.  ג'ק ומתן במהירות במרץ כאילו לא חשו את התרמילים הכבדים שעל גביהם.

אחרי כמה דקות של הליכה ממושכת, ג'ק אמר: "הנה נראה לי שזה פה."

הוא סטה ימינה אל תוך הצמחייה ופילס לו דרך בין שיחי הפטל דוקרניים.

מתן ראה אותו נעלם לכמה שניות. "מה, איפה? אין פה דרך." הוא קרא.

"כנס פה ימינה אל תוך השיחים ותמשיך ללכת ישר." קרא לו ג'ק מתוך השיחים.

מתן עשה כמוהו ונכנס אל תוך הצמחייה הסבוכה, הוא נדקר ונשרט לא מעט אך אחרי כמה מטרים הם הגיעו לשטח רחב ידיים סמוך לגדת הנהר.

סירות משוטים מעץ עגנו בשורה  ליד שפת הנהר. איש הודי נמוך קומה ומשופם חבוש בכובע משולש העשוי מקש  פיקד עליהם.

ג'ק ניגש אליו וניהל איתו משא ומתן באנגלית, הוא שלשל לידו כמה שטרות וההודי התיר את החבל של הסירה שהייתה סמוכה אליו והורה לג'ק לעלות עליה.

ג'ק הודה לו וסימן למתן להיכנס לסירה.

מתן עלה לסירה והתיישב סמוך לג'ק. ג'ק נתן לו את המשוטים ואמר לו: "תתחיל לחתור עוד כמה זמן אני יחליף אותך."

מתן לקח ממנו את המשוטים והחל לחתור.

החתירה במים הייתה קשה, אך המאמץ היה כדאי. סך הכל הוא נהנה.

ג'ק מצא לו תנוחה נוחה לשכיבה, שם את התרמיל מתחת לראשו והניח את רגליו על חרטום הסירה. הוא הצית לעצמו סיגריה וקרא עיתון.

מתן חש קצת פרייאר. ג'ק מסתלבט לו, שוכב לו בשאנטי מעשן סיגריה בנחת, קורא עיתון, ואני מתאמץ וחותר ללא הפסקה.

אחרי כמה דקות הוא ניסה לרמוז לו, הוא חתר יותר לאט בכוונה והסירה בקושי נעה.

אך ג'ק בכלל לא שם לב. הוא נשאר באותו מצב. רק שהעיתון היה מונח על ביטנו ואי אפשר היה לדעת אם הוא נרדם או לא, כי את עיניו כיסו משקפי שמש הענקיות שלו.

מתן כבר החל להתעייף. הוא החליט לומר לו בפירוש שמתחיל להימאס לו ושואלי יואיל בטובו כבר להחליף אותו.

ג'ק קפץ. "מה? הא.. כן... קצת התנמנמתי. מצער לא שמתי לב. בא אני יחליף אותך."

הוא התרומם משכיבתו, התיישב, ולקח ממתן את המשוטים.

ג'ק חתר במהירות. ניכר היה שהוא מיומן במלאכה.

מתן נח אחרי חתירה ממושכת. הוא התמתח ושחרר את שריריו התפוסים מרוב המאמץ בידיים.

הוא נשכב על דפנות הסירה, והביט למעלה בשמים התכולים.

מתן הרגיש את תחושת החופש שזורמת בעורקיו.

הנה הוא כאן, שט בנהר קסום בארץ נכר, רחוק מהישיבה, מהבית, אין עליו עול של לימודים, שממש לא מעניינים אתו, ההורים לא לוחצים עליו.

הוא תעה מה הוא היה עושה אילו היה עכשיו בישיבה. הוא בטח היה יושב מול הגמרא, מנסה להבין איזה טקסט לא ברור, מה אומר הרב הזה ומה אומר הרב השני.  מה לעזאזל מעניין אותי דברים של רבנים מלפני אלפיים שנה שבכלל לא אקטואליים להיום.

מתן נהנה כל רגע מהשיט כשהוא לא חותר.

ג'ק קרא בקול. "נשאר לנו עוד בערך קילומטר עד שנגיע לקצה השני של הנהר."

"כמה זמן אתה משער שזה ייקח?" שאל מתן.

"אני מניח לפחות 20 דקות משו כזה פלוס מינוס לא יותר." ענה ג'ק.

הפלאפון של הג'ק צלצל.

ג'ק קרא למתן: "קח ממני את המשוטים לרגע, יש לי פלאפון."

מתן קם בעצלות ממרבצו. הוא נאלץ לחתור שוב.

ג'ק הוציא את הפלאפון מכיסו והציץ בצג. 'אוהו שיחה מראש הארגון בכבודו ובעצמו.'

חשב לעצמו.

הוא ענה. הוא שמע את קולו של ראש הארגון מוחמד אל עזאת מדבר אליו:  "האלן מחמוד, ג'ק, מה נשמע? איך הולך עם הילד?"

ג'ק נבהל.

הוא הביט במתן החותר במרץ. הוא לא יכול לדבר עם הבוס כשהוא נמצא בקרבתו ושומע הכל.

הוא ענה: "סבבה הולך מצוין, אני ממש לא יכול לדבר כרגע, אני אתקשר אליך

עוד שעה בערך."

מוחמד אל עזאת התעצבן: "מה לא יכול לדבר, אני צריך אותך דחוף עכשיו, יש שינוי  בתכנית!"

ג'ק ניסה לרמוז שמתן לידו ועלול לשמוע הכל. הוא לחש לפומית כשידו מכסה את פיו:

"אזניים לכותל, אתה מבין?!"

"אהה." אמר ראש הארגון. "תחזור אלי כשהוא לא יהיה בטווח שמיעה, יש שינוי משמועתי בתכנית. זה דחוף ביותר."

"אוקי בסדר, אחזור אליך מיד כשאוכל." אמר ג'ק וניתק.

ג'ק לקח בחזרה את המשוטים מידיו של מתן.

מתן שאל:  "מי זה היה? למה לא יכולת לדבר?" לא שהוא התלונן. הוא העדיף שהשיחה תהיה קצרה וג'ק ייקח ממנו בחזרה את המשוטים, רק סתם סיקרן אותו.

"עזוב." אמר ג'ק. "זה סתם מישהו שכבר משגע אותי המון זמן שאני אמכור לו איזה מוצר, ועכשיו אין לי מצברוח להתעמת איתו כשאני בחופשה."

זה לא היה נראה לו, למתן. אך הוא העדיף לא לחקור יותר מדי.