ושבו בנים לגבולם- פרק ח'

בהפסקה ישב נריה עם חבריו על הדשא הרך מתחת לעץ חרוב גדול שהיה בחצר הישיבה. כולם קראו לו 'החרוב העלוב' משום שהוא היה נטוע בדיוק באמצע החצר של הישיבה ודי הפריע לאנשים לעבור. ולא די בכך, שהחמשושים היו נוהגים לטפס על העץ ולהשליך חרובים על כל מי שהיה עובר מתחתיו.

דוד, הגבוה מבין שלושת החברים אמר: "אז מה?.., היה לך תקל עם המורה, אה?"

"כן." אמר נריה. "די פדיחות.."

שמשון, שבמקרה גם היה אחיין של ראש הישיבה הוסיף "ת'אמת, גם אני לא מת עליו,

אבל מה לעשות צריך ללמוד, כי אחר כך זה ידפוק לך את המגן בבגרות."

נריה היה די מהורהר.

דוד אמר לו: "מה קרה לך בימים האחרונים? בזמן האחרון אתה די 'מרחף'. "

נריה התפרץ.

"אני לא מבין איך אתם יכולים להיות רגועים ושלווים, כשחבר שלכם, שלמד איתכם אכל איתכם, ישן איתכם, ואני לא יודע מה עוד, היה איתנו ביחד ועכשיו הוא איננו, הוא לא נמצא כאן, ובקושי מתייחסים לכך."

נריה נשם עמוקות.

"אני מבין אותך." אמר דוד. "שלא תחשוב שאנחנו לא מצטערים על זה שמתן עזב אותנו ככה בפתאומיות." הוא עצר לרגע.

"אני רק אומר, שהוא עוד יחזור מתישהו, אתה יודע, זה קורה להרבה חבר'ה, שבגיל ההתבגרות מחליטים למרוד, לעזוב הכל, ומתחילים לחפש את עצמם, ונוסעים למזרח הרחוק כי הם חושבים ששם הם ימצאו אפיק טוב יותר לחיים. באיזשהו שלב הם מגלים שהם טעו, ויחזרו לארץ, למסגרת שהיו בה. יהיה להם קשה לחזור לתלם, אך בסוף הכל יעבור בשלום."

הוא המשיך.

"ככה זה גם עם מתן, היה לו קצת קשה בישיבה, ואולי גם מריבות עם ההורים, היו לו בטח בעיות באמונה, הוא לא שיתף אף אחד בזה, כנראה חשב לא יוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו, ולכן נסע להודו, להתאוורר קצת, לטייל בעולם, והוא אולי מנסה למצוא לו דרך חדשה בחיים. אבל בסופו של דבר הוא יבין שהוא לא שלם עם מה שהוא עושה ויחזור למשפחתו, ואולי נקווה גם לישיבה."

הוא לקח הפסקה קצרה מדבריו ואמר: "אני אומר לך מניסיון, יש לי אח, גדול ממני בארבע שנים בערך, עכשיו הוא בצבא, היה לו גם את הסיפור הזה, בגיל 18 הוא הרגיש שלא טוב לו עם עצמו, היה לו קשה מאד בתקופה ההיא, הוא החליט לטוס להודו, ושם הוא חשב שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אך אחרי תקופה די ארוכה הוא הבין שהכתות שהיה בהם, והוא אפילו היה אצל ה'דלאי למה' הכל הבל, מדיטציות, יוגה, נזירות וכו' הכל דברים שלא ראה בהם שום טעם. שבשלב יותר מאוחר הוא הגיע ל'בית היהודי' במומביי, ושם הוא חזר לעצמו, הוא ראה שעדיף לחזור לישראל, למסגרת שבה היה, ולהתמודד עם הקשיים שלו."

"אחרי חודש הוא באמת חזר לביתנו, כשהגיע בקושי זיהינו אותו, הוא היה עם שיער ארוך ועגילים באוזניים, צמידים ברגל וכו'. אבל מהר מאד הוא חזר לעצמו ועכשיו הוא כבר בצבא, למד שנה במכינה לפניכן, ואח"כ התגייס לגולני, ועכשיו הוא משרת למען המולדת."

נריה שמע את ההרצאה המאלפת של דוד חברו, ולאחר כמה רגעים של מחשבה אמר:

"זה לא כ"כ פשוט." הוא קבע.

"מתן התחבר לאיזה טיפוס מפוקפק שאין לי מושג מאיפה הוא הכיר אותו, וכנראה האדם הזה הסיט אותו, ומשך אותו לדרך הרעה."

נריה החליט לספר להם את כל מה שראה אז, בשבת, כשמתן התחבא בשיחים, עישן סיגרייה, והוציא את הפלאפון שלו, לבדוק את ההודעה שקיבל.

הוא גם סיפר להם את תוכן ההודעה, ואח"כ שעקב אחריו בשתיים לפנות בוקר וניסה לעצור אותו, אך לא הצליח, ומאותו יום, מתן נעלם.

חבריו שמעו את הסיפור בתדהמה גדולה.

הם לא ידעו את זה.

הם הבינו שהמקרה בהרבה יותר מסובך ממה שהם חשבו.

שמשון היה הראשון שהגיב.

"זה באמת מקרה רציני, אתה חייב לספר את זה למישהו, לראש הישיבה, לרב, למישהו מהצוות, חייבים לשתף מישהו מבוגר בסיפור הזה, אי אפשר לשבת ככה בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר."

נריה אמר:" אבל אתם לפחות מבינים שצריך לעשות משהו, ולא לתת לדברים לזרום, חייבים לפעול מייד, לך תדע איפה מתן מסתובב עכשיו..."

רק דוד נשאר בדעה שלו.

אני מבין שזה לא פשוט." הוא אמר.

"אך לדעתי לא צריך לעשות מזה עניין כל כך גדול, כלומר, ברור שחייבים לעשות משהו ולא לשבת בחיבוק ידיים כמו ששמשון אמר, צריך לנסות לברר איפה הוא נמצא עכשיו או משו כזה, אך לתת לזמן לעשות את שלו, ולחכות אולי פתאום הוא יחליט לחזור, אני כמעט בטוח שזה מה שיקרה לבסוף."

 די חרה לו לנריה, שכך דוד מתייחס לעניין.

הוא כנראה חושב שהמקרה של אח שלו כמו כל המקרים, וכך גם צריך להיות אצל מתן.

נריה הביט מהורהר בכיתה שממולו.

עוד מעט נגמרת ההפסקה.

הוא הסתכל בתלמידים שהוציאו קצת מרץ בהפסקה.

הוא ראה שביעיסט תופס חמשוש ומרביץ לו.

הוא התפתל מבין זרועותיו של התלמיד מכיתה יא' שגבוה ממנו בשתי ראשים, וחזק ממנו פי כמה. לבסוף הוא שיחרר אותו והחמשוש ברח לשאר חבריו לכיתה.

הייתה שם חבורה של שישיסטים שעשתה ספורט, הם נתלו על עמודי מתח שהיו קבועים ליד הכיתות, והתגאו לעיני כולם בשרירים שלהם.

נריה חשב.

איזה כיף להיות שמיניסט, שאתה מרגיש גדול ושולט, שכל החמשושים חייבים להיות לך עבדים נרצעים, ולהיות סרים לפקודותיך, כי אחר כך הם יטעמו את נחת זרועך ותראה להם שלא היה כדאי להתעסק איתך.

בדיוק באותו זמן הוא הרגיש שמשהו פוגע בו בראש.

הוא ראה לידו חרוב שהרגע צנח מלמעלה ופגע בראשו.

הוא נשא עיניו למרומי העץ וגילה חמשוש יושב על ענף ובידו כמה חרובים מוכנים לזריקה.

הוא נישא להתכווץ, אך נריה קרא אליו.

"דני, אם עוד פעם אתה תזרוק חרובים וזה יפגע בי, אתה תצטער על הרגע הזה."

דני די פחד.

"אני אומר לך, נשבע לך (באימא'שלי....) שזה לא אני!"

נריה צעק עליו. "אל ת'שחק אותה' אני יודע טוב מאד שזה אתה, ותיזהר ממני, אני חושב שאתה כבר עברת טיפול אצלי וזה לא היה לא לך נעים. אני רואה שאתה רוצה לחווות שוב פעם את סדרת העינויים מחדש."

החמשוש ניסה להתגרות בו. נריה חזר אל חבריו שנשענו על העץ והביט בדני המניס את רגליו ובורח.

דני הסתובב אחורה וראה שנריה לא רודף אחריו והפסיק לרוץ.

הוא הוציא לו לשון, ולנריה היה חשק לרוץ אחריו, לתפוס אותו ולפרק אותו מכות.

אך משהו עצר אותו מלעשות את זה.             

המורה להיסטוריה חלף על פניהם, כשספר היסטוריה בידו האחת, וספל קפה כמעט גמור ביד השנייה.

להפתעתו המורה ניגש אליו ואמר לו שהוא היה שמח לדבר איתו כמה דקות.

'אתה היית שמח, השאלה אם אני הייתי שמח..' חשב במרירות.

הוא עדיין לא שכח את התקרית שהייתה לו איתו בשיעור.

הוא חשב שהמורה רוצה להסביר לו את החומר ולהגיד לו שפעם הבאה  יקשיב בשיעורים.

אך לא בדיוק כך היה.

"אם תואיל, אולי נשב בחדר- מורים על כוס קפה ונדבר."

נריה הביט בספל הריק שבידו השמאלית של המורה להיסטוריה.

'כמה כוסות קפה מורים יכולים לשתות ביום.' הוא חשב.

אך הוא עצמו לא התנגד לאיזה קפה מפנק. אפילו אם אתה שותה אותו בחברתו של המורה להיסטוריה.

הצלצול לתחילת השיעור נשמע. חבריו נפרדו ממנו והלכו לכיוון הכיתה. (רק לכיוון...)

לא לפני שדוד לחש לו באוזן. "בהצלחה...." וחייך חיוך משמועתי.

נריה והמורה נכנסו לחדר- מורים.

המורה הניח את הספר היסטוריה על השולחן. הוא סימן לנריה לשבת.

הוא לקח את כוס קפה הריקה והלך למטבחון שנועד למורים, הוא הדיח את הכוס ואח"כ חזר עם שתי כוסות קפה מהביל בשתי ידיו לא לפני שהוא שאל את נריה כמה סוכר.

המורה התיישב והניח את שתי הכוסות על השולחן והגיש לנריה אחת.

נריה מלמל תודה וקירב אליו את הכוס. הוא חיכה שהמורה יתחיל לשתות ואחר גם הוא ילגום קצת. בכל זאת יש לו קצת נימוסים גם כלפי המורה להיסטוריה.

אך לא היה נראה שהמורה מתכוון להתחיל לשתות בזמן הקרוב. ונריה די התאכזב, הרי  רק בשביל הקפה הוא מדבר איתו.

"הבחנתי שמשהו מטריד אותך." פתח המורה.

'כל הכבוד על ההבחנה.' חשב נריה. 'אך במה אתה תוכל לעזור לי.' הרהר במרירות.

"בזמן האחרון בשיעורים שלי וגם בכלל הרגשתי שאתה לא נמצא איתנו, המחשבות  היו שלך במקום אחר." אמר המורה.

'כן אתה צודק.' נריה המשיך לשתוק. 'אך כנראה שאתה הוא הגורם לכך. או יותר נכון השיעורים המשעממים שלך.' חשב נריה, אך כמובן לא ביטא את זה בקול בפני המורה.

הוא הביט בפניו של המורה.

פתאום המורה נראה לו אדם חכם, אחד שמבין, לא רק איזה מורה להיסטוריה שמרצה על תאריכים ושמות לפני הספירה, אלא בן אדם שאפשר לדבר איתו, והוא גם יקשיב לך.

המורה אמר בשקט. "רק אם אתה רוצה אתה יכול לספר לי מה מעיק עליך."

ונריה החליט לספר לו.

הוא שפך בפניו את כל מה שחש בתקופה האחרונה. את כל המחשבות על חסרונו של מתן, ועל זה שהוא היה חברו הטוב ביותר כמעט.

הוא סיפר לו את כל הסיפור על היעלמותו של מתן ועל בריחתו.

והמורה הקשיב. וגמע כל מילה שנריה אמר.

הוא הרהר רגעים ארוכים ואחר כך דיבר. הוא שקל כל מילה שהוא הוציא מפיו.

"אתה צריך להבין." הוא פתח. "למתן היה מאד קשה בתקופה האחרונה בישיבה."

"אני שמתי עליו עין המון זמן." הוא אמר. "שמתי לב שבשיעורים הוא לא משתתף,

הוא היה בעולמות  משלו, כאילו שום דבר לא מעניין אותו. ובאמת הלימודים כבר לא עניינו אותו." "אני דיברתי עם הרב צבי והוא אמר לי שהוא דיבר עם מתן, ומתן סיפר לו שכבר אין לא עניין בלימודים, הוא טוען שאפשר להסתדר בחיים גם בלעדיהם. הוא הביא לו דוגמא מכל מיני כתות במזרח התיכון שנמצאות במנזרים ושומרים על שתיקה שנים ארוכות ורק תרגילי יוגה ומדיטציה הם עושים וככה הם מגיעים לשלמות. אלוקים יודע מי הכניס לו את הרעיונות האלה לראש."

"יצא לי לדבר גם אבא שלו, אבא שלו תלמיד חכם גדול, רק לפעמים הבנים לא הולכים בדרכי האב, כמו שאומרים 'התפוח נופל רחוק מהעץ'. הוא סיפר לי שלמתן  קשה גם בבית. הוא טוען שההורים לוחצים עליו ולא נותנים לא לחיות. ושיתנו לו קצת חופש ולא יקפידו איתו על כל צעד ושעל. לא צריך לקיים את כל המצוות, צריך להתפשר לפעמים.

כמובן שההורים שלו ניסו לדבר איתו ואפילו שלחו אותו לייעוץ עם רב גדול, אך כל זה לו הואיל. מתן לא רצה לשמוע, הוא רצה לחיות את החיים שלו ושאף אחד לא יגיד לו מה לעשות."

המורה עצר ונתן לנריה לעכל את הדברים.

"הוא היו לו משברים קשים באמונה, הוא כבר לא האמין שיש אלוקים בשמים שרואה הכל ויודע כל מחשבות אדם."

"בשלב הזה החל גם השינוי החיצוני אצל מתן. הוא הקטין את הכיפה, וגם את הפאות הקצרות שהיו לו מאחורי האוזן נעלמו ובמקומם צמחה לה בלורית קטנה מזדקרת מהמצח. הוא החל להתלבש אחרת, בצורה שלא הייתה מקובלת על הוריו ולרוח הישיבה. הוא היה מסתובב בלילות במקומות לא ראויים. ההורים שלו היו מדברים איתו על זה וניסו להניא אותו, אך המשיך להידרדר יותר ויותר."

"עד שהחליט לעזוב הכל ולברוח למקום אחר ששם יהיה לו טוב, ובינתיים הוא בטח מסתובב לו סביב העולם וחושב שהגיע אל החופש, ועכשיו הוא ברשות עצמו ועושה מה שהוא רוצה, אך אנחנו מקווים ומתפללים שה' ייתן לו דעה ובינה ושיחזור למוטב בעז"ה.

המורה גמר לדבר והביט בנריה שישב מולו כמעט מהופנט.

נריה הופתע. המורה שפך לו אור על דמותו של מתן.

הוא לא ידע שהמורה כל כך מעורה בעניינים.

"אני מציע שתדבר על כך עם ראש הישיבה, הוא בוודאי מבין יותר ממני בנושא."

אמר המורה.

נריה יצא מחדר המורים בתחושה מרוממת. הוא אפילו שכח שהם לא שתו את הקפה שבוודאי התקרר במהלך השיחה.

אחרי השיעור הוא ילך לדבר עם ראש הישיבה וילבן איתו את הסוגיה בקשר למתן.

הוא קיווה שיהיה רק טוב.