זאב ישב על יד מיטת אשתו הפצועה.
הוא סקר את פניה. הם היו נפוחות ושרוטות. עיניה היו עצומות. פנס סגול עיטר את אח השמאלית שבהן. פיה נמתח לרוחב פניה במין חיוך כזה, שתמיד היו קבוע אצל חנה.
זאב הרהר בדאגה. צפויים לו ימים קשים. הוא לא ידע איך יתמודד עם פציעתה של אשתו,
אך הוא בטח בה' שייתן לו את כל הכלים שיסתדר עם הניסיון ששלח אליו.
בתוך החדר הייתה עוד מיטה שעליה שכב חולה שמצבו נראה יותר אנוש משל חנה.
זאב לא ממש התנחם בזה. החולה היה נתון למכשירים רפואיים שהיו מחוברים כמעט לכל חלקי גופו. המראה היה די מזעזע.
רופא בחלוק לבן רכן אליו וטיפל בו ביסודיות ומקצועיות. הוא נתן לו זריקה בידו הימנית שהייתה כולה נפוחה מפצעים. זאב העדיף לא להסתכל על המראה הזה.
הוא חיכה שהרופא יגמור את הטיפול ויפנה אליו.
כעבור כמה דקות הרופא ניגש אליו, הציג את עצמו ולחץ את ידו.
"שלום, אני ד"ר דוד רוזנבלום." היה לו מבטא אמריקאי מתגלגל.
"זאב, שמי זאב ליבוביץ'." אמר ולחץ את ידו של הרופא, הוא חש שידו שלו רועדת.
ד"ר רוזנבלום הסביר לו את מצבה של אשתו.
"תראה, אשתך כרגע פצועה במצב בינוני באזור האגן והירך, והראש. היא כרגע לא בהכרה אך אנחנו מקווים שבעז"ה בימים הקרובים היא תחזור לאיתנה."
זאב הקשיב לדבריו בדממה.
"אנחנו חשבנו שנצטרך חלילה לנתח אותה, מכיוון שכל הנראה יש לה סדק בגולגולת,
אך זה לא כל כך חמור כמו שחשבנו בהתחלה."
"הבעיה העיקרית היא באזור הרגליים, היא לא תוכל ללכת רגיל גם אחרי שתבריא בע"ה,
היא תצטרך לעבור תהליך שיקומי ארוך, היא תזדקק לעבור טיפולים פיזותרפים, וגם אחרי זה היא לא תתפקד רגיל, יהיה לה צורך בהליכון, ובנוסף לכל אתם תצטרכו לשכור עובדת זרה שתעזור לה לתפקד, היא תעשה בשבילה את עבודות הבית, בישולים וכדו', והיא תצטרך פעמיים בשבוע לצאת איתה לטיול בחוץ של כ- 20 דקות."
"זה לא יהיה לכם קל, להכניס עובדת זרה לתוך ביתכם, אני יודע את זה, אתם תצטרכו לתת לה חדר משלה ותנאי מחייה סבירים. אתה תצטרך כבר מעכשיו להתחיל לחפש עובדות, פיליפיניות הם בדרך כלל המיועדת לכך, אני מקווה שתסדרו עם ההוצאות שכרוכות בדבר, זה די מעמסה, אך בסוף עוברים את זה, מניסיון."
הרופא סיים את דבריו.
לזאב לקח קצת זמן לעכל את הדברים. הוא רצה לשאול עוד שאלות. קודם כל בדבר הפציעה עצמה, איך בדיוק קרה הדבר, איך היא נפלה, היכן זה היה בדיוק.
הרופא ענה על שאלותיו במתינות.
"חנה אשתך, כשהסתובבה בין הדוכנים בשוק מחנה יהודה, הרגישה פתאום שמישהו התנגש בה בעוצמה, לא יודעים בדיוק אם זה היה בטעות או בכוונה, אנשים שראו את המקרה מספרים שהבחינו באדם שנמלט מייד אחרי המעשה, המשטרה בינתיים חוקרת את העניין, ייתכן שבאמת מישהו התנגש בה בזדון, אך לא יודעים בבירור וגם זה לא כ"כ משנה לעצם הפציעה, מה שקרה אח"כ היא התמוטטה על הרצפה, נפלה ראשה, רגל ימין שלה התעקמה כתוצאה מהנפילה, וגם שברה את האגן והירך, היא הובהלה לכאן, לבית החולים בדחיפות."
זאב הרגיש שראשו סחרחר עליו.
העובדות ששמע גרמו לו כמעט לאובדן חושים.
מה שהכי הטריד אותו, שייתכן שמישהו ירצה להרע לאשתו בכוונה תחילה.
'מדוע שמישהו ירצה בכך?' חשב בהגיון. 'איזו סיבה תהיה לאיש להתנגש סתם ככה באדם כדי לגרום לו להיפצע?' משהו בליבו אמר לו שזה קשור בסיפור שסיפר לה יום לפני על מות הוריו ועל מעלליו בתקופת השואה.
'לא יכול להיות.' הוא ניסה להוציא את המחשבה מראשו. 'לא ייתכן שמישהו ידע על השיחה הזאת בינם.' ייתכן שהוא נתון למעקב? 'לא, לא זה לא הגיוני! למה אני כזה פרנואיד וחששן. בסה"כ דיברנו על זה בינינו ויום למחרת מישהו התנגש בחנה בטעות וכתוצאה מכך, נפלה ופצעה, זה בכלל לא חייב קשור שני המקרים, אני יותר מדי הוזה, הפציעה של חנה השפיעה עליי כנראה יותר מדי.'
"הכל בסדר?!"
הרופא הפסיק אותו מהרהוריו.
זאב הניח יד על מצחו. "כן, אני בסדר, אה.. לא קרה כלום." הוא גמגם.
"אני מציע שתשב לנוח, קח כיסא ושב עליו, אני יביא לך משהו לשתות."
הרופא הלך רגע, ואחר חזר עם כוס מים קרים והגיש אותה לזאב, שישב על הכיסא סמוך למיטת אשתו.
"תודה." הוא מלמל ולקח מידו את הכוס, בירך ולגם ממנה בלגימות קטנות.
זאב גמר חצי כוס והניח אותה על השידה הסמוכה.
הוא רכן אל אשתו השוכבת במיטתה ללא הכרה.
הוא הניח את ידה של חנה בתוך שתי כפות ידיו, ואז זה קרה.
חנה החלה לפקוח עין אחת.
זאב זעק זעקה. "היא מתעוררת!"
הרופא רץ לעברו והביט בחנה שהחלה פוקחת שתי עיניה באיטיות.
היא חזרה להכרה.
היא הביטה בסובבים אותה, היא סקרה את דמותו של הרופא ולאחר מכן גילתה את זאב בעלה שישב לצידו.
"זאב." היא לחשה,
זאב הביט בה בשמחה. סופסוף אשתו התעוררה וחזרה להכרה מלאה.
"חנה, איך את מרגישה?" הוא שאל אותה.
"אני בסדר, חשה קצת כאבים, אבל זה כל כך נורא." היא אמרה בקול מעט צרוד.
הרופא רכן אליה והזריק לה זריקת הרגעה.
"חנה, את זוכרת איך נפצעת?" זאב שאל אותה.
"אני זוכרת ממש במעורפל." היא ענתה. "עמדתי לבחור ירקות בשוק, ופתאום אני רואה מישהו רץ לעברי במהירות והתנגש בי בעצמה אדירה, חשתי חבטה בכתף, הרגשתי סחרחורת חזקה, ולאחר מכן התמוטטתי בכאב על הרצפה, יותר אני לא זוכר כלום."
הדיבור עלה לה במאמץ רב. היא נשמה בכבדות.
"אני מציע שתשכבי לנוח עכשיו ולא תדברי יותר מדי, אסור לך להתאמץ יתר על המידה."
אמר ד"ר דוד רוזנבלום. הוא הלך לטפל בחולה השני ששהה בחדר.
חנה ניסתה לשנות תנוחה במיטתה.
"זאב, רציתי לשאול אותך משהו." היא אמרה בשקט.
זאב היסה אותה, הוא אמר שאסור לדבר הרבה עכשיו. אך היא התעקשה.
"זה דבר שמאד הפריע לי, ואני מרגישה שאני חייבת לשאול אותך."
זאב הקשיב לה בשתיקה.
"הרהרתי בסיפור המפליא שסיפרתי לי אתמול על מות הוריך בשואה, ועל רצונך לנקום את מותם, ותהיתי לעצמי, מדוע לא סיפרתי לי קודם, אנחנו נשואים כבר כמעט חמישים שנה ורק עכשיו אני שומעת ממך את הסיפור הזה, מה היה עד עכשיו, מדוע הרצון לנקום את מותם של הוריך בער בך רק עכשיו לעת זקנה. זה מאד לא מובן לי."
זאב נאנח. הוא לא רצה לספר לה. במיוחד לא עכשיו, במצבה.
אך מבטה הנחוש גרם לו לספר את מה שהוא לא כל כך ידע והבין.
הוא ווידא שהרופא עסוק בחולה השני בחדר ולא שם ליבו אליהם.
"אני יענה לך, אבל גם אחרי שתקבלי תשובה הדברים לא יהיו לגמרי ברורים לך."
הוא אמר והחל לספר.
"אחרי מותו של אבא ז"ל הי"ד, גילנו במגירה בחדרו את צוואתו. ניכר היה כשכתב אותה ידע שהוא הולך למות בקרוב. זה נוסח הצוואה."
'בסייעתא דשמייא י"ד באייר תש"ד.
הנאצים יגיעו לעיירתנו בקרוב. השמועות אומרות שכבכר כבשו שליש מאדמת פולין. זה רק עניין של זמן עד שיגיעו גם לדז'יקוב סטארי ויכבשו גם אותה. נקווה בעזר ה' שלא כך תהיה המציאות, אך אם לצערנו כך יקרה הדבר, בטוחני שהנאצים יימח שמם, יפשטו קודם על ביתם של חשובי העיירה ויוציאום להורג, ואני אחד ביניהם. אני נבחרתי לכהן כרב העיירה לפני עשור שנים, והנאצים יימח שמם, ירצו להרוג בעיקר אותי עם כל השאר. כשחס וחלילה יקרה הדבר הנורא מכל והנאצים יגיעו לביתנו ויובילו אותי לכיכר העיירה לעמוד התלייה, אדע שזהו סוף מטרתי בעולם הזה, ועלי למות קידוש ה' לעיני כולם ולקדש שם שמיים ברבים.
ועכשיו אשתי וילדי היקרים מכל, לאחר שאפטר מהעולם הזה, אבקש מכם מספר דברים: אני יודע שיצר השנאה והנקמה לגרמנים הארורים יחלחל בכם לאחר מותי, אבקש בכל לשון של בקשה, במגירה התחתונה בשולחן שעליו נהגתי ללמוד בחדרי, נמצאים מסמכים סודיים, שיהודי אמיץ שהכרתי במחנה עבודה, עקב אחרי הנאצים הארורים, וגילה את מקום מפקדתם הראשית של הגרמנים, במסמכים מצוינים כל המקומות שהגרמנים יימח שמם תכננו שם את הרג היהודים. אנא פתחו את המגירה בעזרת מפתח שנמצא מאחורי מדף הספרים שלי, ונברו במסמכים הללו, אני בטוח שהם יובילו אתכם לגילוי התליין שמשך בחבל התלייה ורצח יהודים רבים, אך את נקמתי ונקמת רבים אחרים תשיבו רק אחרי כמספר שנות יובל מתום המלחמה, בקשה זו כנראה נראית לכם תמוהה ביותר, אך אל נקמות לה' אל נקמות הופיע. בדף הבא מצורף אופן חלוקת הרכוש בין כולם.
אביכם האוהב: שמואל יהודה ליבוביץ',
רב עיירת דז'יקוב סטארי.
זאב המשיך בסיפורו.
"כשסיפרתי לך שהתגייסתי לפרטיזנים, והייתי חודר למפקדות נאציות. את מיקומן ידעתי רק ע"פ אותם מסמכים שאבא החביא במגירתו.הללו עזרו לנו מאד בגילוי הבונקרים של הגרמנים מתחת לאדמה."
"חברי שאלו אותי היכן מצאתי את אותם מסמכים ואני סיפרתי להם שיהודי גיבור, עלום שם, עקב אחרי הנאצים כשהמלחמה בעיצומה וגילה את מקום פעילות של הגרמנים, והביא את המסמכים לאבא שלי, שהיה רב העיירה."
"אחרי שמצאתי את אותן מסמכים מרשיעים, על בריחתם של הגרמנים לאחר המלחמה, רציתי ולפרסם אותם בכל רחבי בעולם, יצר הנקמה בער בי בכל מאדי, אך אז נזכרתי בצוואתו של אבא, בציווי שנראה לנו מאד מוזר, שאת הנקמה נממש רק אחרי מספר שנות יובל אחרי סוף השואה, וידעתי שאני לא יכול להפר את רצונו של אבא, גם אם לי זה לא נראה, ולכן אתמול זה היה היום שבו עברו חמישים שנה מסוף השואה הנוראה והגיע הזמן לממש את הנקמה."
זאב הביט בפני אשתו, שהקשיבה לכל מה שהוציא מפיו.
הדברים התבהרו לה יותר. החלק המשלים של סיפורו הראשון של בעלה התגלה לה.
אך היא עדיין לא הבינה כמו זאב, את פשר הציווי המוזר שאבא שלו כתב בצוואתו.
"למה שאביך לא ירצה שמי רצח מאות ואולי אפילו אלפים של יהודים, ימות מייד, בתום המלחמה, למה לחכות 50 שנה אחרי המלחמה, מי יודע מה קרה עד עכשיו..."
היא שאלה בתמיהה.
זאב ענה לה בשקט. "אמרתי לך שהדברים לא יהיו ברורים עד הסוף, אני בעצמי לא מבין את הציווי של אבי ז"ל, יש צורך לברר את הפרשה, בכל אופן, עכשיו הגיע לממש את רצונו של אבא ולנקום את נקמתו ואת נקמת מאות יהודים, ואני צריך לבצע את המשימה,"
זאב הבחין בד"ר רוזנבלום שגמר לטפל בחולה השני וניגש למיטתה של אשתו חנה.
הוא היה חייב לסיים לדבר.
ד"ר רוזנבלום ניגש אל חנה והעניק לה זריקת הרדמה.
חנה נרדמה מייד והרופא אמר לזאב. "זהו להיום, דיברתם מספיק, עכשיו היא צריכה לנוח, היא תעבור בקרוב עוד סדרה של טיפולים, היא צריכה כוחות בשביל זה."
זאב הודה לרופא, שלח מבט אחרון באשתו ויצא מהחדר.
הוא יצא בית החולים ונכנס לרכבו.
הוא חייב לנסוע לביתו לארגן את מחשבותיו.
תגובות