'אהוב יקר...'
זה לא אתה שמשתנה לי, זו אני.
זה לא הזיכרונות שלך, אלה הזיכרונות שלי שבורחים מכאן, בורחים רחוק, כאילו נמלטים מפני המציאות.
אני כבר לא זוכרת שהיית טוב אלי, אפילו שאני בטוחה שהיית. הזיכרונות של שנינו ביחד פשוט נמחקו, כאילו יד אדירה באה ואספה אותם אל הים, הטביעה אותם עמוק, איפה שכבר אי אפשר להציל.
אבל זה טוב בשבילי, כי בזכות זה כואב עכשיו פחות. כי אני לא זוכרת איך היה פעם ולא יכולה להשוות.
רק זיכרון אחד נשאר לי מכל השנים האלה, וגם הוא לא טוב. אבל הוא הכי חשוב, הוא האחרון. ואתה בטח לא זוכר אותו...
בחורף האחרון התחלנו שנינו בתי ספר חדשים. אני נסעתי לפנימייה מלאה כדי להתרחק מהבית, ואתה עזבת לישיבה קרובה יותר הביתה, כדי להיות יותר עם החבר'ה שלך.
אנחנו אנשים שונים. אתה טיפוס של בית, אני לא. אני לא מסוגלת עם המשפחה שלי. אני לא רוצה לריב עם ההורים שלי על שטויות, רק כי זה גיל ההתבגרות, ואתה מסתדר עם זה מצוין. אתה צריך את הפרטיות שלך, ולא מסוגל לחיות עם חברים באותו חדר, בו הכל של כולם. ואני? אני הכי רוצה להיות של כולם.
אז עזבנו, כל אחד למקום שלו. וביקשתי שתהיה שם בשבילי כשאצטרך אותך... הבטחת שתמיד תאהב אותי ותמיד תהיה שם. אני לא רציתי לחשוב על איך שכשאומרים 'תמיד', זה אף פעם לא באמת, כי אין דבר כזה נצח. ואהבה רחוקה דועכת עד שהיא נעלמת. אז נתתי לך להבטיח גם כשידעתי שזה יכאב.
היה לי טוב באולפנה, יותר משאתה יכול לדמיין. אבל גם אני נשברת לפעמים, וגם כשנדמה שהכי טוב שאפשר, יהיה את הלילה בו גם אני אחשוב קצת. בו גם אני אשבר קצת. גם לי מותר, אתה יודע...
וזה קרה. כולם ישנו, ואני ישבתי בזמן הזה לחשוב אם טוב לי. אם זה הגיוני בכלל, לרצות להיות בשביל כולם כל כך הרבה... לעשות טוב לכולם גם אם זה פוגע בעצמי, לצעוק בשביל כולם ולהרגיש את השתיקה שלי בורחת. לחיות בשביל כולם הרבה, ולהשאיר לי כל כך מעט.
זה לא הגיוני להתנהג ככה, לא השלתי את עצמי שזה כן. אבל ידעתי שאני לא אהיה מסוגלת להפסיק.
והייתי צריכה אותך, רק כדי לשמוע את הקול של הבית, שהוא לא של אבא ואמא שלי, אלא יותר קרוב וחם. הייתי צריכה לדעת שמישהו אוהב אותי כמו שאני, כי הוא מכיר אותי באמת. לא כמו שאני חיה עכשיו.
הקשבת לי, אי אפשר לומר שלא. אבל לא ידעת להגיד לי שאני חזקה ושאני אצליח להשתנות, שההתנהגות הזאת קטנה עלי. אתה פשוט שתקת, ונתת לי להרגיש שהבעיות שלי קטנות עליך, עד כדי כך שהן לא שוות התייחסות. אמרת שאתה מקווה שהשתיקה אומרת שאתה פה. על פני השטח היא אמרה, אבל בעצם, איפה שכבר לא רצית להסתכל, היא גם שתקה, ממש כמוך.
ניתקת ואני נשארתי לבד. ואולי הייתי ככה גם קודם...
אתה יודע, הבדידות רועמת יותר מכל דבר אחר. כי כשיש שקט בחוץ, בדרך כלל כל כך רועש בפנים.
ואצלי רועש כל הזמן, ואתה פשוט כבר לא שומע.
אף פעם לא הצלחתי לבכות, אתה זוכר? תמיד ניסינו ביחד, וזה לא עבד.
ועכשיו כשאתה לא פה, זה עובד כל כך חזק.. לא כשכולם איתי, כי אז אני צריכה לחיות בשבילם, הרי הבטחתי גם אני להם, שתמיד אני אהיה מאושרת, ובפנים לחשתי שרק כשהם רואים. ואני כשאני מבטיחה 'תמיד', אז אני מבטיחה לתמיד. כשהם רואים, אני בשבילם. אחרת אני לא יכולה להיות בשביל אף אחד.. בטח שלא בשביל עצמי.
אתה זוכר גם, תמיד התרעמת שאני הולכת לישון מוקדם, שאני בורחת אל השינה כדי לא להתמודד עם דברים אחרים. היום אני כבר לא מסוגלת להירדם לפני שהשמש עולה שוב. אני יושבת מחוץ לפנימייה, על הדשא, בחושך, לבד, ובוכה.
כל כך השתנתי מפעם, ואתה לא פה כדי לראות. אבל עכשיו אולי תדע, אם תצליח לקרוא את מה שאני כותבת, כמו שאתה מכיר אותי. אם לא תקרא את זה כאילו אני אחת מהחבר'ה שלך...
אבל אתה לא תרגיש, אני יודעת. אתה כבר לא יודע להרגיש אותי, אתה כבר לא רוצה. אתה מפחד שזה יפגע בך, באיזושהי דרך. לא ברור לי איך. אני לא מסוגלת לפגוע בך, גם כשאתה כבר רחוק... אני עדיין אוהבת אותך, למרות שפגעת בי כל כך הרבה... למרות שהאהבה שלך דעכה. אבל אמרתי לך כבר, אני לא מבקשת שתאהב אותי. פעם ביקשתי, היום אני כבר מסתדרת לבד... בקושי, אבל מסתדרת. מנסה.
כשעוד אהבת אותי, עשה לי טוב לראות אותך. הייתי באה אליך הביתה, רק כדי שנוכל לשתוק ביחד, או לדבר, או לנסות לבכות. היית הידיד הכי טוב שלי, ואני חושבת שאתה עדיין. אבל זה לא אותו הדבר כבר.. כי אתה השתנת, וחסמת בפני את כל הדרכים אליך. אני כבר לא מכירה אותך, למרות שאני כל כך רוצה.
פעם רבנו. לא ממש, אבל הייתה אי הבנה בינינו, שפגעה בך כל כך. וכשהצלחתי להסביר לך מה קרה באמת ואתה ניסית להאמין לי, הרגעת שעכשיו נחזור להיות כמו פעם.
ואתה יודע, כבר אז לא האמנתי לך. זה לא היה יכול להיות כמו פעם... או שאתה בכל זאת לא רצית שזה יהיה. ואני לא ידעתי למה ועדיין לא יודעת, רק יודעת שאחרי השיחה הזאת הרגשתי אותך מתרחק, כל כך חזק. כל כך בשקט...
והייתי רוצה שתחזור (עכשיו רק רוצה שתדע).
תגובות
אין לי מה להוסיף..
להערות-
"..כאילו נמלטים מפְּנֵי.. מפני המציאות אני חושבת." לא כ'כ זורם עם הפיסוק הזה, אולי אפילו, "כאילו נמלטים מפני המציאות" יהיה יותר פשוט וזורם.
כמו כן "יד אדירה באה ואספה אותם אל הים, מציפה אותם עמוק ומטביעה." משהו שם נראה לי מתאמץ מידי ומוריד מהאיכות של הקטע..בטוחה שתצליחי יותר טוב ממני לעשות את זה זורם יותר לקטע.
שכויח ובהצלחה.
תודה בכ"א
(רציתי להוסיף שהסוף עוצמתי ומדויק,כמו שצריך)
ועדיין מדהים.
אבל יפה, כואב ונוגע.
ועדיין היצירה מדהימה בעיניי וכל כך הזכירה לי מישו.. ולכן היה לי מאוד קל להזדהות. תודה!
ואני בסוף היתי מוסיף גם משהו שכן היה טוב.
עלו והצליחו.
אני יודעת שהדברים לא קרו בסדר שהם נכתבו, אבל אני חושבת שזה גם משהו שניסיתי להעביר.. כי לא ניסיתי לכתוב סיפור, עם כללים מדויקים וזמנים מדויקים, אלא מכתב, שהוא הרבה פחות תובעני...
[ניסיתי לשנות את המכתב, ולא הצלחתי.]
תודה בכ"א על הערות..
תבורכו
כל בילבול הוא משמעותי לקטע,
אמשליכה את זה על עצמי, ומבינה אותך כמו שלא תתארי לעצמך.