יום שני בצהרים, השעה הקבועה שלנו. זוכר? בקצה 'גבעת קנדה' כשאתה מתעקש להגות במלרע, מגחך לנוכח קשיי הביטוי שלי. הגבעה שלנו, חלקת אלוקים הקטנה. שקיעות קסומות, רגעים יפים, יפים פחות, והבטחות. שעות ישבנו שם, בוחרים איפה נגור, מתלבטים בין שכונות ירושלים הנשקפות מההר עליו ישבנו.
היום יום שני. קמתי עם הקפיץ הזה בלב. פעם דיברנו עליו. הקפיץ של יום שני בבוקר, זה שנעלם רק שם, על הגבעה. פתאום הוא נעלם לי, ואני עוד במיטה. התקשרתי אליך, ואז נזכרתי שאתה כבר לא.
-לא, לא מה?
אני צריכה להפסיק לדמיין שאתה שומע אותי. זה לא בריא לנו, וצריך להיגמל מה-'לנו' הזה.הוא כבר לא שייך לאף אחד.
-----
היום אני לא בגבעה, החלטתי לזכור רק לשבוע, ואח"כ להמשיך לחיות. אז באתי לפה. לפינה בקצה המדרחוב.
זוכר את הקרפ שאכלנו פה? השוקולד שנזל לך על הבגדים, ואמרת שאם לא אכפת לי, אז גם לך לא. האמת שקצת רציתי ללכת להביא לך חולצה חדשה, אבל אז נזכרת שהאוטובוס האחרון הוא עוד דקה וחצי, אמרת שלום חטוף, מותיר את הקרפ עתיר השוקולד לנזול עליי, והלכת. אכלתי את השוקולד וחשבתי עליך. יום אחרי זה גמרנו. את זה כבר בטח שכחת, גם אותי. תגיד, מה זוכרים שם? אתה יודע שיש פה מישהי שעד אתמול רצתה רק להגיע אליך, רחוק ככל שתהי'ה? אתה יודע שהבוקר היא החליטה להפסיק לבכות?
---
'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' נאלמה, מעלימה את דמעותיה. שוקעת במצולות הכאב. "אם יראה אדם את הדברים מנקודת המוצא של האמונה - ייטב לו, וכפי שנאמר בפסוק: ''העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך'' (דברים ל, יט). הצו הוא: ''ובחרת בחיים''. כל אדם מסוגל, בעזרת כח רצונו לבער את רוב תחושות העצב הקיימות בחייו. העצב נובע מהתסכול, מהקנאה, מהשיממון ומחולשתו של היצר הטוב."
דברי הרב עברו לידה, אמיתיים, דוקרים, רחוקים. קרובים מדי בזמן, דברים שנאמרו לא במקומם. עכשיו היא רוצה לבכות, לצרוח. לזעוק. עכשיו היא רוצה להבין את עצמת הכאב והפחד. לא, לא להסתכל על הכל במבט של אמונה. רגע. לוחש מישהו. שם, בפנים. שני'ה. אם לא עכשיו, אימתי? אם המבט האמוני לא יגיע עכשיו, הוא יאחר את המועד. אם לא תנסי לקום עכשיו, אפילו בצליעה, תתקבעי למקומך והדרך תתארך ותכאב. קומי.
בפעם הראשונה בחיי'ה, היא הקשיבה לקול הזה. הפנתה בעדינות את ערפה למצבה, והצטרפה לשיירת העוזבים את המקום. פתאום הרגישה יד רכה מונחת על כתפה. סובבה במהירות את ראשה, והאישה לבושת השחורים ואדומת העיניים ספק אמרה ספק לחשה- 'הוא נפל שם, בגבעה. והוא אמר, הוא אמר שזה לא בגללך.' החלטותי'ה התמוטטו כמו מגדל קלפים לרוח נשיפתו של פעוט.
***
י"ד כסליו תשס"ב.
יום רודף יום. מיכל מסתגרת. אין יוצא ואין בא. כשנגמרות לה הדמעות היא הולכת לשטוף פנים, מתכרבלת במיטה ומדמיינת את החיוך המלאכי שלו, זה תמיד עוזר, עד שהן נגמרות שוב.
לפעמים המילים של הרב מהדהדות בה, לקום, להתקדם, להאמין. היום היא כבר יודעת שאין לה סיכוי, רק כי היא לא רוצה.
מה הספר הזה עושה פה? פותחת. "מיכלי, יקירתי. בטח את לא יודעת שהיום מלאו לך שמונה עשרה שנים.אז אני כותבת כדי להזכיר לך, וגם כדי להגיד לך עוד כמה דברים. תקשיבי לי, טוב? שמונה עשרה שנים זה המון, את יודעת? ובכלל, לא ראיתי אותך כבר כמעט שנה. למרות שאני קטנה אני יודעת מה קרה לנתנאל, וגם לי מאוד עצוב. ולפעמים בלילה אני שומעת אותך בוכה, ואני רוצה לבא ולספר לך שבכל העיתונים הייתה תמונה של נתנאל. היה כתוב שהוא ניסה לתלות שלט ואז הוא נפל. את יודעת שגם אני בכיתי כששמעתי את זה? כשבוכים ביחד אז הרבה יותר קל. מה את אומרת, שבפעם הבאה שתבכי תקראי לי ונבכה ביחד?
וואי, בטח כבר אין לך כח לקרוא את כל השטויות שלי,אבל רק רציתי להגיד לך,
שלמרות שאני רק בכיתה ב' אני כבר מבינה המון דברים. למשל הצלחתי להבין שאמא מתכננת לך היום מסיבת יום הולדת, ואם לא תצאי מהחדר ותחייכי, יהיה לה מאוד קשה. מיכלי, אמא כבר בכתה המון, תעשי שהיא לא תבכה בגללך עוד, טוב?
מזל טוב ליום הולדת שלך!
אוהבת אותך!
אחותך הקטנה, שני.
נ.ב: אמא עזרה לי לבחור את הספר, קוראים לו 'אורי' היא אמרה שהוא ספר יפה. אז תקראי אותו."
אורי?! טוב,אני אקרא; בכל מקרה אני לא עושה יותר מדי דברים מועילים לבד בחדר.
פסיעות חלושות ומילים מהוסות נשמעו מחוץ לחדר. יש לי יום הולדת היום, אז זה אומר שלך יש מחר. מעניין אם אצליח אי פעם לשכוח. מה היית אומר עכשיו?מן הסתם, שלמרות הכאב צריך לקום, ועברה כמעט שנה, היית חוזר אחרי הרב מההלווי'ה, מילה במילה. מתוך הלב, לא הגמרא.
הפסיעות התגברו, משתדלות להסות את עצמן. את מי אמא הצליחה להביא לכאן, ולמה הוא גורם לרעש כ"כ חזק? הדלת נפרצה. חמישים בנות וכמה בנים שהציצו מהצד, פרצו בתרועות "מזל טוב" מה? השכבה מהתיכון? השבט? אט אט נפרצה החומה שעטפה את מיכל, והיא שיגרה חיוכים לכל עבר. זה מה שהוא הי'ה עושה ואומר לי לעשות. להמשיך אותו צריך, לא לבכות על שאיננו. מחשבה למעשה.
הבית התרוקן אט אט מנהר האדם שהציף אותו, אמא, שני, ולמרבה הפלא גם מיכל, היו עסוקות בניקיון החדר והסלון, והשבתם למצב שפוי.
עייפות צנחו בזו אחר זו על הספה, עיניהן נוצצות וחיוכיהן מסגירים את המתחולל בתוכן.
"אמא, שני, תודה לכן." שני הקטנה שיגרה לעברה מבט נוצץ ומלא הכרת תודה, כאומרת "לא אכזבת".
---
י"ד כסליו תשס"ד
בחיוך עייף צנחה מיכל על הספה, מאפשרת לכל שרירי'ה להשתחרר מהלחץ שאפף אותם. תיק הציורים תחת ידה, קמה ונפנתה לחדרה. הדלת סגורה?! מעניין. הצצה חטופה בלוח השנה שליד הדלת, פתרה את התעלומה, וענתה על עוד כמה שאלות, למשל למה שקט פה, ומאיפה צץ ריח האפי'ה במטבח.
היא פתחה בהיסוס את הדלת, ובמקום המון רעש ובלונים, ראתה רק בלון הליום אחד לבן, קשור בסרט כשבתחתיתו מיכאל. כורע ברך כילד קטן המחפש סוכרי'ה שנפלה לו.
"התנשאי לי?"
--
שלט קרוע ועליו טיפות דם, גיחוך. "נחתכה לך האצבע כשכתבת?" מבט תם מצד מיכאל, "אף פעם לא ראית את השלט הזה? הוא הי'ה בכל העיתונים" קולו מופתע, שקט עד כאב. איפה הייתי אמורה לראות אותו?
"שבי". פקודה. "כש..נתנאל, עלה...על..הגבעה. הוא ניסה לתלות שלט.." "זה הי'ה יום שני!" ספק אמרה ספק צעקה, פרצה את הדלת ורצה בוכי'ה לזרועות אימה.
"ואני.. אני כעסתי עליו כל הזמן. חשבתי שהוא..מיכאל, תודה לך שפערת את הפצע, פערת וריפאת. תודה."
"ו..הטבעת?" עומד מולה נבוך ובידו קופסא לבנה ועדינה.
"עד סוף העולם".
תגובות
*קפצת מאירוע לאירוע מהר מדי, לפי דעתי, וניסית לתת לזה 'לגיטימיות' בעזרת החלוקה של המקפים.
כאילו נתת לנו להתחבר ולאהוב, אבל לא רצית לתת לנו למצות. שמרת לעצמך את מה שיכולנו כולנו להנות ממנו.
*הייתי מציעה להרחיב. אולי לסיפור בהמשכים קצר. אולי לסתם רומן...
סיפור טוב. החלק האחרון היה לי קצת מוזר.
השלט, ה"תינשאי לי", היום שני (אם חשבת על חזרה על מוטיב, אז י"ד כסליו תשס"ד יוצא יום שלישי), הכעס שלא הופיע לנו באף מקום אחר בסיפור, ההצעת נישואים של מיכאל (מי הוא?), למה הוא השתמש בשלט של נתנאל? הרי אם הוא רוצה להתחתן איתה הוא בטח ינסה למחוק את הזכר של החבר הקודם..
קיצר, תעברי על הסיפור שוב.
סה"כ הוא טוב.
הוא נגע בי באמת עמוק..
איך הוא מת?? הם נפרדו ואז נתנאל הציע לה נישואים??
|מצפה להסבר|
הסיפור קצת לא ברור.. נראלי שאם הית מפרטת קצת יותר זה יהיה יותר פשוט להבנה...
חושבת שהרעיון מעולה,התחלת חזק לגמרי, אבל קצת פיספסת בסוף. בכ"מ טוב. תודה.