ציפית לישועה?

ציפית לישועה?

הגמרא במסכת שבת (לא, עא) אומרת כי לעתיד לבוא, ביום הדין, שואלין לו לאדם "נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה..." ומהי ציפייה לישועה? מבאר רש"י (שם, ד"ה ציפית לישועה) : ציפייה לדברי הנביאים והיינו: השתוקקות שישראל יתקבצו מן הגלויות, ישובו אל ה', יבנו בית המקדש ויעלו שלוש פעמים בשנה לראות פני ד' וכן ההשתוקקות שיתקיים בנו "והתהלכתי בתוככם" וכו'. ומן ההגיון עולה, כי אם שואלין לו לאדם בדברים הללו, הרי שנצטווה בהם. אך היכן ראינו כי נצטווה בציפייה לישועה? אימתי נצטווינו בכל הדברים הנ"ל? גם ר' יצחק מקורביל בספרו "ספר מצוות קטן" (סמ"ק) עוסק בשאלה זו:

"...ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?', והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב 'ושב וקבצך מכל העמים'."

הדיבר הראשון לא מסתיים ב"אנכי ה' א-לוקיך", אלא ממשיך "אשר הוציאך מארץ מצרים" – ללמדנו כי חובת האמונה איננה רק מהצד ה'ביולוגי' שלה: שהקב"ה יצרנו, הוא בראנו ובזכותו אנו קיימים ופועלים כל הפעולות כולן וכו'. אלא, שורש האמונה הוא גם בהכרה כי הקב"ה הוא זה שגאלנו ממצרים, והוא זה שעתיד לגאול ולהושיע אותנו. כלומר; האמונה היא ההכרה בכך שהקב"ה הוא מקור החיים, מעורה, משגיח ומכוון כל רגע ורגע בחיינו. "אשר הוציאך מארץ מצרים" – מתוך ההסתוריה (הסתר י-ה) שלנו אנו מכירים את ה' כמי שאחראי, צופה ומשגיח לכל מה שקורה אותנו. אנו קשורים אליו בקשר חי ופעיל מתוך כל התהליכים ההסתוריים שעברו ושעתידים לעבור עלינו:

"יש להתבונן היטב כדי לגלות את הסדר הפנימי של כל הביטויים הללו. יש לזכור את יד ה' הנטויה בכל סדרי המאורעות והמעשים החיצוניים, ולראות בעין פקוחה שכל גלגולי ההיסטוריה הם גילוי אלהות" (שיחות רצ"י שמות, סדרה ב סעיף 7)

אולם, יש לדעת כי ישנן מדרגות באמונה. יש פעמים שהשכינה שורה בכל מעשי ידינו, ויש פעמים שהשכינה מסתלקת - מציאות של הסתר פנים, "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", כפי שמיטיב לתאר השל"ה הקדוש (תולדות אדם, שער הגדול כז) :

"...כי בהיות כנסת ישראל שלמטה בארץ הטהורה נוהגים כשורה לעשות כמשפט וכתורה, היתה השכינה ברוח הקודש ביניהם נאה והדורה, ועל כל כבוד חופה ועטרה, שנאמר מודעת זאת בכל הארץ, וכתיב ה' מלך תגל הארץ, שהרמז לארץ החיים. ובהיפך זהו כצפור נודדת מן קנה, ויוצאת מביתה וממלונה... וכשעתידים לחזור שכינה היא חוזרת עמהם, שנאמר ושב ה' אלקיך..."

כלומר, כאשר עושים ונוהגים אנו בדרך הישרה והרצויה, אזי שכינה היא בינינו. ממילא, כאשר אין אנו עושים כשורה – מסתלקת היא השכינה מאיתנו. וכן אנו לומדים כי כאשר חוזרים אנו למוטב, אלי קדמות נעורינו, שב וחוזר ה' לשכון בתוכנו. מכאן נוכיח מה שאמרנו כי מדרגות ברמת האמונה. האמונה איננה מצב נתון ואחיד, אלא מצב הניתן לשינויים – לעליות ומורדות... דבר זה הכרחי, שאם לא כן, כיצד היה לנו לצפות לישועה? כיצד היינו יכולים להשתוקק ולכסוף ל"שיבת ציון", כיצד יכולנו אנו להתפלל ל"השיבנו ה' אליך ונשובה" וכן ל"השב את העבודה לדביר ביתך" וכו'? שהרי אם אין ירידה, לאן יהיה עלינו לשוב ולצפות? ואם לא יהיה לנו למה לצפות - תתבטל האמונה, חלילה? שהרי, כפי שבארנו, יסוד האמונה הוא הציפייה לישועה ולגאולה!

אולם יש לידע כי גאולה זו תבוא קמעא קמעא. השיבה לא בבת אחת תהיה. כי כדי שנוכל לחזור, לשוב ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", צריכים אנו מרכיבים גשמיים ורוחניים. גם כאשר יצר ה' את האדם - תחילה "עפר מן האדמה" ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים, או אז "ויהי האדם לנפש חיה". כן נלמד על  חיוניות מרכיבים גשמיים באומה: כי כדי להיות לגוי קדוש צריך להיות: א. גוי, ב. קדוש. כדי להיות קדושים משאר הגויים, עלינו להיות קודם כל גוי בעצמנו והיינו: לדאוג לתנאים חומריים המוכרחים לקיום האומה. כך גם מסביר הרמב"ם בהערתו על דבר ריבוי הממון אצל האבות שכל מטרתו הייתה כדי להכשיר עצמם להיות אומה ע"י בסיס חומרי, ומתוך כך יוכלו הם להיות אומה אשר תפרסם יחוד ד' בעולם אצל שאר אומות העולם (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא):

"בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים הם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. הנה התבאר לך כי כל כוונת השתדלותם הייתה לפרסם יחוד ד' בעולם"

כי היותנו קדושים מוכרחת להיות ביחס לשאר הגויים, ואם לא נהיה גוי (=עם) כיצד נוכל להיות "גוי קדוש"? ואם כך, הרי שאנו זקוקים ומוכרחים לאמצעים גשמיים, ובין השאר למדינה ככל העמים.

אך יש לידע, כי מדינתנו אינה כשל שאר העמים:

"אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון" (אורות, אורות ישראל ו ז)

וכדי להגיע לחפץ הזה, חובה עלינו להרים בכח קולנו, לעורר הרוח של עמנו ולהחזיר הקדושה לישראל:

"עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם" (ישעיה מ, ט) ומפרש הראי"ה: "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל". וכן מובא ע"י הרב נריה (מועדי ראי"ה תרב) כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל. עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין ישראל ככל הגויים. בקשת לאומיותנו אינה דומה לבקשת שאר העמים- שכן בקשתנו עניין קדוש הוא הנוגע לעולם כולו. לעומתה, מבשרת ירושלים שואפת היא להחזרת הקדושה לישראל. נמצאת היא עומדת כבר על הר גבוה, מדברת בשם ה' נכונה. אך עליה להרים בכח קולה, להשמיע אותו בצורה נחרצת וברורה לאומה, ולאומות כולן. וכך, מציון וירושלים גם יחד, יוצא קול רם ונישא: "הנה א להיכם!!!"

כי את האמצעים הגשמיים להיות עם ככל העמים כבר יש לנו. ואם כך, הרי שעתה כל תפקידנו לדאוג שנהיה קדושים. מובדלים משאר העמים. וזאת ע"י שנקדש החומר, ובבחינה זו נהיה נמנים עם המצפים לישועה באמת, כאשר כל תכליתנו להכניס התורה וההלכה בחיי היישוב והחומר של האומה, להגיע להופעתם השלמה במדינתנו. כי זה עיקר האמונה האמיתית, אשר בה יש ציפייה לישועה (כפי שהוכחנו מהסמ"ק), ואשר אותה ציפייה איננה רק במחשבה גרידא, אלא באה לידי מעשה בפועל למען הגשמתה. ו"עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר ביום ההוא יהיה ד' צבאות לעטרת צבי מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה לעושין צביונו ולמצפין תפארתו" (מגילה טו, עב) והיינו; שיהיה ד' לעטרת צבי ולצפירת תפארת למאמינים בו: אשר עושים צביונו (שומרים תורה ומצוות וכו') מכח השפעתו ה'ביולוגית' על חיינו ומכח הכרת הטוב על כל אשר עשה לנו. אך אין זה מספיק, כי כדי לצכות בזה צריכין אנו להיות נמנים גם עם ה"מצפים תפארתו" – מכח אמונתנו, הכוללת היא הכרתנו בו בהיותו הוא משפיע בעצם הוויתו על כל מאורעות חיינו, ועתיד הוא, מתוך כל אותם המאורעות לגאול אותנו...

כי יש להתבונן בעין נכונה על כל המציאות, ולראות ולהאמין כי כל ההסתוריה כולה מסובבת היא ע"י השי"ת, והוא אשר הניע ומניע אותה, ומכוון הוא את הכל לגאולה השלמה:

"כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות (דורים) [דורות] תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא (ובא) בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע"י נפלאות תמים דעים, 'בעל מלחמות ומצמיח ישועות'. ודאי קול דודי דופק ואור ה' אחד, המנהל בחכמתו חסדו וגבורתו את גלגלי התולדה (ההיסתוריה), כשם שהוא מנהל את הליכות כל צבאות עולמים וכל סדרי היקום כולו" ("אגרות" ח"ג עמ' קנה)

וממילא, כאשר נשים ונרשום הדברים הללו על לוח ליבנו - נתמלא באמונה, וע"י זה תגדל מדרגת האמונה של כלל האומה כולה, כי "על ידי הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה. ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב" (מדות הראיה, תקון) ומתוך כך נזכה לפעול ולחזות בחזרת השכינה במלוא הדרתה ותפארתה.

"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו",