סיפור ישן

יש סיפורים שלא מספרים.
וכבר מזמן את מרגישה, שהסיפורים שלך – אבני היסוד שאחת אחרי השנייה בונות להן באיטיות מפליאה את חייך – איבדו משמעות, או לפחות את זו שאת מוצאת בהן. אין בהם, בסיפורים שלך, את הגבורה החד-פעמית מאותה הדמות השקטה, שמתנהלת בשגרתיות יום-יומית,(משעממת) טומנת בחומה את הציפייה לזמן שבו תוכל להוכיח אחרת. ואין בהם את הבגידה הסופית, המחסלת, שאוספת בשנייה את התמימות ומעבירה אותה למחוז אחר, לא קרוב אלייך באמת. אין בה את הניצוץ המוכר, הממכר הזה, שמושך אותך למקומות אחרים בטוויסטים מבהילים עוצרי נשימה, או סתם כאלה שחווים איתך מציאות כזו, שונה, שאולי אתה בכלל לא רוצה לחוות.
אבל הפכנו לכאלה, את חושבת לפעמים, כאלה שיונקים את כוחות חייהם מהשקר והמרמה, ומהחוויות המרגשות – וכמה שיותר מרגש, ולא מציאותי – כך ייטב לנו, וכך לאט לאט נתהלך ברגלינו האנושיות חסרות הייחוד, חיים בחוסר כזה, שנמלא מיד כשנגיע למחוז חפצינו –  הדמיון, ונפשנו תתעלה, אולי,  בכח הזה, משנה עולם, ונוכל לעצום עינינו ולצייר בעיני מחשבתינו תמונה אחרת, כזו שלא מונעת ע"י אנשים עצורים, אנושים.
אך בסיפורים הישנים שלך, אלה שגם את פסקת מלחלום עליהם, יש גילויי לב עדינים. לא על סיפורי גבורה, רק על אהבות קטנות וישרות, ועל החולשות הקטנות שבהם – המביישות, אלה שנמצאות בבפנוכו הכי פנימי והכי נסתר. וכשאת מגלה אותם לעולם, לא בבום מפוצץ, אלא בבניית אמון איטית – כזו שתוכלי ליצור עם אנשים בודדים, פשוטים כמוך, את מרגישה גדולה באמת. כי גברת על הנקודה העצורה הזו בך שלא נותנת לך להתקדם.
ועוד סיפור שהיית מספרת, בעולם אחר, הוא על המשפחה השגרתית שלך. כל אחד מהם שגודל נפשו יכול למלא עולם, ואין הוא מתפרץ בחוויות חד פעמיות מעניינות, מסקרנות כאלה, אין הוא נפגש עם אהבות כואבות, או סיפורים שוברי לב... כוחו הוא בעמל היום-יומי, הכמעט מיואש – זה שרוצה להיות טוב יותר, אמיתי יותר, קרוב יותר לריבונו של עולם. ויש כאלה הזדמנויות, שאת מביטה בהם, וגם בחסרונות המציקים, ממש אנושיים הללו שלהם, ומאמינה בטוב שקיים בכל אחד ואחד מאיתנו. 
אך יש סיפורים שלא מספרים. אז את מקווה, שטובים ממך יוכלו לרכוש את המילים הנכונות, המתאימות ולהצליח לספר, גם בדור זה של תלות קיומית בלא-קיים, על הפְנים הגדול והטהור הזה.

אשמח להצעות לשיפור וכו',בעיקר בשם..תודה:)