הנקמה- פרק ה'

בס"ד

נא לקרוא את הפרקים הקודמים כדי להבין..

האנס האזין לשיחה בין זאב לאשתו דרך מכשיר הציטוט ששתל בחדר ששהו בו.

הוא היה מרוצה. הוא שמע הכל.

הוא ידע עכשיו את מצבה של חנה, היא לא תצטרך לעבור ניתוח, מזל.

הוא הניח שהיא תשתחרר תוך שבועיים שלוש לא יותר מזה, ואת העסק יתחיל לדפוק.

אז יגיע החלק העיקרי והקשה של המבצע.

הם צריכים לגרום לזוג ליבוביץ' לקחת את העובדת פיליפינית שמשתפת איתם פעולה, ואז היא תרגל אחרי כל מה שקורה בביתם, ותדווח להם.

הפתיע אותו מה שהזקן סיפר על הצוואה של אביו, על הציווי שלו לא לנקום בבוס רק אחרי חמישים שנה מסיום המלחמה.

עכשיו זה מסביר גם למה הוא נזכר רק עכשיו לעורר מהומות.

גם הפרופסור בעצמו שאל מדוע לא רצה הזקן לנקום מייד כשעלה לארץ.

הוא חייב להודיע לבוס, הוא ישמח לשמוע על כל הגילויים שלו ועל התקדמותו במשימה.

הוא הוציא את הנייד מכיסו וחייג לבוס.

האנס שמע צפצופים ארוכים בוקעים מהפלאפון, עברה כמעט דקה והפרופסור לא ענה.

חשש קינן בליבו של האנס, בדרך כלל הבוס עונה לו מייד, מה קרה עכשיו?

הוא המשיך להמתין, הוא כמעט חשב לנתק, אך אחרי זמן מה מישהו ענה.

אך זה לא היה הפרופסור, אבל האנס זיהה את הקול.

זה היה בנו של הפרופסור, לואיס, הוא תהה למה הוא עונה, איפה הבוס בעצמו.

"האנס, זה לואיס, מה נשמע?."

"בסדר מצויין." ענה האנס. "אבל איפה הפרופסור? אני חייב לעדכן בחדשות, יש התפתחויות טובות בקשר למבצע."

מהעבר השני של הקו הייתה דממה, לואיס ניסה להגיד משהו אך קולו נחנק.

"מה קרה? למה אתה לא עונה לי? תביא לי את אבא שלך, אני חייב לדבר איתו, זה חשוב מאד." האנס היה על סף התפרצות.

"האנס, אני נורא מצטער לבשר לך, אבא מת, הוא קיבל דום לב אתמול בערב."

האנס לא יכל לעכל את הבשורה.

"מה??" הוא צעק. "הבוס מת? מתי, איך, למה לא סיפרתם לי מייד? זאת אומרת שאין טעם להמשיך  במבצע? כל מה שעשיתי היה לשווא?"

לואיס, בנו של הפרופסור ניסה להרגיע אותו.

"האנס תירגע, קח כיסא ושב בנחת, אני יספר לך מה היה."

האנס היה כולו נסער.

לואיס המשיך. "אתמול בערב אבא חטף דום לב בעת שהזעיק את כולנו לבית לדון בקשר למבצע, באמצע דבריו הוא נפל והתמוטט למול עיננו, כולנו היינו בהלם, הזעקנו רופאים למקום, והם נאלצו לקבוע את מותו."

האנס רצה לשאול שאלות.

פתאום הכתה בו ההכרה במוחו, הוא הבין את פשר הציווי המוזר  שאבא של הזקן כתב בצוואתו.

 'לא, לא יכול  להיות.'  הוא חשב. 'האם הוא נביא? איך ידע שהאיש שרצח אותו, באיזה  ישנה הוא ימות, האם זאת הסיבה שלא ביקש לנקום את מותו מייד?'

הוא תהה אם לספר זאת ללואיס, בנו של הבוס, הוא בוודאי יצחק עליו.

במקום זאת הוא שאל מה לגבי המשך המבצע.

לואיס ענה לו. "אבא כתב בצוואתו שגם לאחר מותו המבצע ימשך כרגיל, ואני יפקד עליו,

אל תשכח שיש עוד מחברינו שהיו בשואה והשתתפו בהשמדת היהודים, הגזע הנחות, וברחו למדינות אחרות תחת זהות בדויה, אנחנו אחראים לעצור את הזקן היהודי, ולמנוע ממנו לחשוף את זהותם."

האנס לא רצה כל כך לקבל את המדיניות החדשה.

הוא היה רגיל לקבל פקודות מהבוס בעצמו.

הוא אמנם חיבב את לואיס בנו, לואיס היה בחור צעיר בן 22 עדיין רווק, הוא היה גבוה ונאה, שיער בלונדיני חלק, ופנים בהירות ומחודדות, שילוב של אבא גרמני ואמא אמריקאית, אך האנס לא רצה לקבל פקודות ממי שקטן ממנו כמעט בשני עשורים, אבל מה לעשות, זהו רצון הבוס מנוח, וחייבים לכבד אותו, הוא תהה אם חבריו, השותפים במבצע, גם כן חושבים כמוהו.  

                                    *    *

                                       *

זאב הסתכל בעמוד השער של העיתון.

הוא הציץ בכותרת הראשית שהייתה כתובה באותיות קידוש לבנה.

"פרופסור ג'ורג' קליין, איל ההון של ניו-יורק, בעל בורסת יהלומים הגדולה ביותר ברחבי ניו-יורק, הלך אתמול בערב לעולמו."

'את מי זה מעניין בכלל?!" חשב זאב. רק הפציעה של אשתו חנה הייתה בראש מעייניו.

אבל הוא המשיך לקרוא את הראשונות של הכתבה, על שהפרופסור נפטר מדום לב והשאיר אחריו אישה ובן. הוא לא היה מרוכז, הוא רצה לדפדף הלאה, אך התמונה של הפרופסור צדה את עינו.

הוא הביט בה היטב. הפרופסור נראה אמריקאי טיפוסי, בעל שיער מאפיר וקרחת מבריקה,

משקפיים נטולי מסגרת עיטרו את עיניו, אך הוא בחן את העיניים שלו, זאב חשב שהוא מדמיין, אך הוא ראה אי פעם את הזוג עיניים הללו, היה בהם מבט די מרושע.

'כן זה הוא.' הוא חשב. ' אני בטוח.'

זאב חזר אחורה בזמן. 50 שנה.

הוא ראה במוחו את החייל הנאצי העומד ליד חבל התליה, ומושך פעם אחר פעם באנשים שהביאו לפניו. הוא ראה את נחמן הגבאי מפרפר בתוך טבעת החנק.

ואז הוא מבחין בחיילים הגרמנים שגוררים את אבא אל הכיכר.

התליין לקח את אבא  והכניס על ראשו את טבעת החנק.    

אבא אימץ את הגמרא הקדושה בכח אל ליבו וזעק בקול שמע ישראל ונפח את נשמתו הקדושה.

זאב, ילד קטן בן 12 שנים, הביט בעיניו הרצחניות של התליין שמשך בחבל, הוא לא יכל לסבול את המראה הנורא הזה. הוא הזיל דמעות כמים ונתן להם לזלוג על שיערה החלק של דבורה אחותו הקטנה, שהייתה מתחת ידו.

'כן זה אותו אחד, אותו עיניים, עדיין נשארו בו קצת מתווי הפנים השטניות שהיו אז, בשעה שרצח את אביו.' חשב זאב.

'אבל עכשיו הוא מת.' זאב מצא נחמה בסיפור הכואב הזה.

'כן יאבדו כל אויביך אמן.'

ואז פתאום עלתה במוחו ההכרה בהבזק פתאומי.

'זה הוא פשר הציווי של אבא ז"ל, אבא רצה שהקב"ה ינקום את מותו, זה מה שקרה עכשיו, לאחר חמישים שנה'.

אבל הוא איך הוא היה יכול לחזות את מות רוצחו בעוד חמישים שנה.

 זאב ידע שאביו היה עוסק בקבלה. אך הוא לא יודע שהוא עוסק בקבלה מעשית ממש,

האם המלאכים גילו לו מה יהיה בעתיד? 'זה נשמע לא מציאותי בעליל.'

האם ביקש ממלך מלכי המלכים לקבוע מה יהיה בעוד 50 שנה? 'עוד יותר לא מציאותי.'

'אני חייב לברר את הנושא הזה.' חשב זאב בשקט. 'אני צריך לבדוק זאת היטב.'

זאב הגיע למסקנה שכל המאמצים שלו היו אולי לשווא.

האיש שאותו רצה להרוג במו ידיו, מת בדרך טבעית, וכבר אין טעם לחפש אחריו.

אך הוא צריך לברר האם אכן זה באמת הוא, ובנוסף ללכוד את כל החבורה שלו, בטח עוד כמה נאצים הסתתרו גם תחת שמות בדויים, ונמצאים ברחבי תבל, ללא שאף אחד יידע את זהותם האמיתית.

הוא חייב ללכת לבקר את אשתו חנה ולעדכן אותה בחדשות.  

אשמח לתגובות.