אבא חוזר

פורסם בתאריך כ"ח בתשרי תשס"ז, 20.10.2006

דודיק התהלך סהרורי בוואדי, אוחז בידו מקל.

אין לו חשק ללכת היום לבית הספר, למרות שהוא יודע שמחר המורה תחקור אותו לפשר העדרותו. אבל זה לא אכפת לו.

היום בערב אמור להתקיים בבית הספר לימוד אבות ובנים. הוא חזה מראש את מה שיקרה. כל חבריו יגיעו עם אביהם, ורק הוא.. רק הוא יבוא בגפו. ולא היה לו חשק לסבול את החריגות הזו. ואת השאלות שיבואו אח"כ, ואת מבטי הרחמים. לא מעוניין. לכן החליט לא לבוא מהבוקר, וזהו. מקסימום יחשבו שהוא חולה.

במקום זאת העדיף לרדת לוואדי הסמוך. שם, במקום בו מרחבי החופש שולטים, שם אף לא אחד יראה אותו ויחקור אותו בשאלות חטטניות.

 

***

נמלים חרוצות מזגזגות במהירות, סוחבות מבין מחושיהן מטעמים שמצאו. בשני מסלולים שונים הן מתהלכות. כנראה מסלול ליוצאות ומסלול לחוזרות.

דודיק עוקב אחריהן בערנות.

פתאום התחשק לו גם להיות כזו נמלה. ככה, ללכת.. ללכת, בלי לחשוב כלום מלבד הדאגה לאוכל.

***

ממשיך לצעוד בדממה, מקלו חורט באדמה הרוויוה לאחר הגשם, ומבטו נשלח אל עבר קו האופק. עדר כבשים נראה מרחוק. רועה ערבי, ילדון כבן גילו, מוביל אותן. להקת ציפורים עפה צפונה, ודאי נודדת לפני בואו של הגשם. קול עורב נשמע מעליו, ולאחריו משק כנפיים רעשני.

ואז הוא ראה אותה.

פרוותה החומה-לבנה הציצה מבעד לסלעים המסתירים את נתיב הכביש הסמוך.

 

לא הגיוני. זו לא היא. רק כלבה שדומה לה.

 

***

השמים מתקדרים, אט אט החשכה פורסת כנפיה על היקום.

'כבר מאוחר', הרהר. 'כדאי שאשוב, היום אמא מסיימת מוקדם את עבודתה'.

מבט אחרון מלטף אל הוואדי המשחיר, שאיפה אחרונה של דומיית הטבע הנצחית, ואז חיש קל ניצב הוא בדלת ביתו.

***

היא עדיין לא הגיעה. מאחרת כרגיל. ויוני אחיו גם לא נמצא. כנראה אצל חבר, שיער. או שגם הוא מסתובב ברחובות כמותו.

לאף אחד מהם השהייה בבית לא קרצה. ממילא אין מה לעשות שם חוץ מלריב. או לחשוב עליו...

תמיד אימם מהסה אותם מדיבוריהם. בטח לא רוצה שיפתחו אשליות לגביו. או שסתם מעצבן אותה שמאזכרים אותו. 'היה ונגמר' כך חותמת להם, אבל שניהם יודעים שאחר-כך בלילות היא בוכה בגללו.

גם לה קשה. אם חד-הורית. זו ההגדרה שלה.

ועליה נופל כל העול. פרנסת הבית, גידול הילדים...

היא עובדת מאוד קשה כדי לפרנס אותם. ולכן כשהיא מגיעה בלילה הביתה, היא נורא עייפה ומותשת ואין לה כוח אז היא מתחילה להתעצבן עליהם.

 

הם לא הכי אוהבים להיות במחיצתה. 'אישה קשת יום שממורמרת כל היום' כך שמע פעם שתי נשים בגן שעשועים מרכלות.

אבל לפעמים, ממש לפעמים, רחמיו של דודיק הבכור נכרמים עליה, ואז הוא צועד למטבח חרש חרש, מכין לה כוס קפה מתוק כמו שהיא אוהבת, ומביא לה אותו עם חיוך ענק, והיא מושיבה אותו לצידה, עוטפת אותו בזרועותיה שיודעות גם לחבק, לוחשת לו 'תודה בן שלי', ואז הם ממשיכים לשבת כך בשקט בשקט, ורק ליחשושי לגימותיה נשמעות.

אבל זה ממש רק לפעמים.

***

הוא החליט לפנות לחדרו, ממשיך בהרהוריו הנוגים.

נזכר ביום שבו הוא עזב. זוכר את היום הזה כאילו זה קרה אך אתמול. הזיכרון כל-כך מוחשי עבורו, והכאב.. הכאב עדיין כל-כך צורב.

מאותו יום, כאילו אות קין נחרצה על משפחתו. אם אפשר בכלל לקרוא להם משפחה בלי אבא..

לא שלפניכן המצב בביתם היה מזעיר. ממש לא. מגיל צעיר הוא זוכר את הויכוחים הקולניים שניהלו הוריו, ואיך שעם השנים הם הפכו גם למכות.

אך מאידך, הוא זוכר גם את הימים הוורודים, הימים בהם אביו היה מגיש לאימו זר ורדים, מביע צער על התפרצותו ביום קודם, והיא הייתה מכינה לשניהם כוס לימונדה קרה, ואז, כמו זוג אוהבים נצחי, הם היו מתיישבים יחד במרפסת המשקיפה לוואדי שכ"כ אהב, ליבי הכלבה למרגלותיהם, לוגמים בניחותא מהמשקה הצונן, ושולחים מבטי אוהבים.

 

'למה המצב לא יכל להימשך ככה?!' עיניו התכווצו בתיסכול. 'מה הבעיות שלו להמשיך להביא לה ורדים כל יום?!? הוא לא רואה כמה אושר זה גורם לה???!'

'אז למה הוא עזב?'

 

הוא נזכר איך שבסוף כל יום כזה, בערב לפני השינה, אמא היתה יושבת איתו ועם יוני אחיו ומספרת להם סיפורי אגדות מרתקים, ואז אבא היה מקריא איתם קריאת שמע, ושניהם היו לוחשים להם במתיקות ערבה לילה טוב, הישר לתוך האוזן.

כאילו הכל מושלם. ממש כמו באגדות.

 

'אז למה הוא עזב??'

***

הוא המשיך כך לערוג לימים הוורודים, הימים בהם הורדים של אבא היו מקשטות את הבית ומפזרות ערפילי אהבה לכל עבר.

הוא ביכר לשכוח שהורדים יכולות גם להיות קוצניות, ושבמקום האהבה הוורודה הן מסוגלות לירות חודי חנית משוננים, ולדקור כל-כך עמוק לבבות פועמים.

 

***

יצא את הבית שוב. יחזור עוד מספר דקות, הבטיח.

לוואדי כבר אין טעם לרדת. ממילא חשוך עכשיו. 

טייל סתם ברחוב, ממשיך בהגיגיו.

ואז הוא ראה אותה שוב.

ליבי.

ליבי הכלבה היפהפייה עם הפרווה החום-לבן. הכלבה שלהם.

 

אבל אין סיכוי שזו היא.

 

ביום שהוא עזב, היא הלכה איתו. כנראה לא ידעה שאין בכוונתו לשוב.

זה מה שהוא לקח איתו. בעצם הוא נזכר שהוא גיבב לו עוד מספר חפצים וזרק אותם בחמת זעם לתוך מזוודה. וזהו. אפילו שלום לא אמר.

מאז הוא לא ראה אותו. וגם לא אותה.

ועכשיו, עכשיו הוא רואה מרחוק, ממש מרחוק, כלבה שממש דומה לה. אולי זה הגעגועים שמתעתעים בו. מעין 'פאתה מורגנה'. אם זו הייתה היא ודאי היתה מבחינה בו ורצה לכיוונו בצהלה, כמו פעם.

***

מכונית קטנה רעועה, מקרטעת במורד הרחוב. 'אמא'.

לא מיהר לחזור הביתה, למרות שהיום דווקא ממש התחשק לו להכין לה את כוס הקפה הנדירה ואז לזכות בחיבוק ממנה. היה לו קר והוא חשק לחיבוקה של אם אוהבת, שיעטוף אותו בחמימות ויגונן עליו מפני מר החיים.

אבל בסוף החליט שלא.

***

יוני גם חוזר. עם ילקוט בית-ספר על גבו, צועד לאיטו, שקוע בהרהורים. בדרך רגלו נשלחת בבעיטה אדירה לפח הצפרדע הירוק שבדרך, מכלה בו את תיסכולו מהיום שעבר. 'הוא תמיד עצבני וכועס הילד הזה, אפעם אי אפשר לשחק איתו', סינן.

 

בסוף הוא פנה חזרה הביתה, בגלל ביטנו שהחלה לקרקר.

דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. פנה הישר למטבח, הכין כריך במהירות, ויצא למרפסת, לפינה השקטה שלו.

 

ואז הוא ראה אותה שוב.

דוהרת במהירות במעלה הכביש שלצידי הוואדי, פרוותה מתבדרת ברוח, זנבה מתקשקש בגיל.

זו היא. עכשיו כבר לא היה לו ספק.

מאחוריה, במרחק רב, רצה בצליעה דמות אפלולית, מנסה להדביק את קצב דהרותיה.

אבא?

***

'הוא חוזר! הוא חוזר!' שאג.

צמד המילים נשמע לו כמנגינה ערבה.

'אמא ס'תכלי, הוא חוזר!!! יוני תראה!!!!'

***

נכנס הביתה כרוח סערה, צועק לאימו לבוא ולראות.

-'ילד תשתוק ווקשה, אתה לא רואה שאני עייפה?!' גוערת בו אימו.

-'הוא חוזר! הוא חוזר!'

-'תשתוק!'

-'אבל הוא חוזר, אמא, א-ב-א חוזר!!'

-'אבא? או ילד אתה לגמרי הוזה. תעוף לי מהעיניים.'

 

***

כלבה דוהרת כמוץ ברוח, נכנסת בטבעיות מבעד לדלת הפתוחה.

מקפצת בעליצות, נובחת משמחה.

ליבי חזרה.

 

***

'ואיפה הוא?' שאלה אימו. 'אמרת שהוא חוזר?!' תוכחה בקולה.

 

***

ואז הוא נכנס. קומתו שפופה, עיניו מרצדות בחוריהן, פניו מגודלות זיפים, נעליו פרומות, מכנסיו רפויות.

אבא.

 

***

'אבא!'

שאגות שמחה, קפיצות חיבוק, דמעות של אושר, והרבה של כאב.

הוא חזר.

 

***

 

'איפה היית?' קולה נסדק.

'אני דורשת לדעת איפה היית!' קולה מתגבר על הסדקים.

'ואיפה היא? כן כן, הצרפתייה הדקיקה ההיא שהתנשקת איתה בבית קפה!'

'סתכל עליי! סתכל לי בעיניים!'

'אה ככה? עזבה אותך, מה?'

'אז נזכרת בנו, אותנו שהשארת לבד?'

'יפה יפה..'.

'אתה יודע למה גרמת?!' אתה יודע??!?'

'הרסת לי ת'חיים!! 'ת'חיים הרסת לי!' קולה נשנק.

 

'תעוף מפה. לא רוצה לראות אותך בכלל.'

'אתה סתם מתעתע בילדים. עוד יום-יומיים שוב תסתלק כאילו האדמה בלעה אותך ונשמע עליך רק מריכולים של אנשים שפגשו אותך בחורים הכי שפלים שיש'.

'לך.'

 

***

 

-'אבא!' הבאת ורדים?' כך דודיק.

-'כן בן, הבאתי כהרגלי ורדים קוצניים במיוחד'.

 

תגובות

כ"ח בתשרי תשס"ז, 01:51
הומלץ. י שומרוני י

ותגובתי היא : אאוצ'. הכאבת לי.

סיפור מעולה, אם כי יש לי מעט ביקורת על צורת הכתיבה.

וכמו שאני צופה - מחר על הבוקר יתחילו דיונים סוערים באתר.

כ"ח בתשרי תשס"ז, 01:57
מה הבעיה בצורת הכתיבה? י שובל אור י

ולמה דיונים? זה לא היה איזה נקודה למחשבה.. רק תיאור של מציאות כואבת כואבת, שכמה שלא נרצה להאמין, היא קיימת. ובגדול. ולאו דווקא הכוונה לסיפורי האלימות והבגידות הכי פיקנטיים שהתיחכום שלהם מעלה את הצמרמורת, הצמרמורת עולה מהכאב הריגשי הפשוט שהוא מנת חלקו של כל הקשורים למשפחה.

כתבתי את זה בעקבות שני מקרים של ילדים במועדונית, שזה בערך מה שקרה עם האבא שלהם, ובמקרה אחד, האבא לפני כמה ימים פתאום החליט שהוא חוזר.. אינלי מושג אם מה שרשמתי זה בדיוק מה שקורה אצלם, אבל בדבר אחד אני בטוחה, בכאב ובתיסכול אין עוררין. הילדים האלה גומרים את כל מאגרי הרחמים שבי.

כ"ח בתשרי תשס"ז, 01:59
מערכות קצרות. י שומרוני י

היו כמה מערכות, שמרוב שהן היו קצרות הן פשוט עצבנו אותי.

ואני חושב שהבנת היטב על מה יהיו דיונים. ובואי לא נפתח אנו את דיונים אלו.

כ"ח בתשרי תשס"ז, 02:04
זה הפריע לך? כי זה בדיוק מה שאני אוהבת! י שובל אור י

זה עושה את הסיטואציה הרבה יותר חדה וחודרת. צמרמורת, לא?

נגיד אני יודעת שחתכתי יותר מדיי משפטים ועשיתי אחרי כל שלישיית מילים בערך נקודה, כי רציתי לחתוך (ז'תומרת זה בא לבד אבל הייתי שמחה אם איך שזה יצא) את המשפט, וככה לחדד אותו ולהעצים את המילים. זה לא הלך?

כ"ח בתשרי תשס"ז, 09:49
טעות נפוצה. י שומרוני י

ואצלך היא עוד יותר נפוצה, כי את כותבת שירים מעולים.

הסבר מפורט - במסר"ש.

 

כ"ח בתשרי תשס"ז, 02:01
גם אני כמו שירת הים, לא מבין על מה לדון י יערות לוריין י
אבל הכאב...
כ"ח בתשרי תשס"ז, 11:47
אני דווקא י פלפלתי י
כן הבנתי, אבל אני מוותרת. מיציתי.
כ"ח בתשרי תשס"ז, 14:21
כנע"ל י לידור י
מלבד זאת, סיפור מעולה ועצוב כל כך, בלוואי שהילדים יזכו לגדול בשקט...
כ"ח בתשרי תשס"ז, 10:01
סיפור עצוב כתוב צורה חדה ומעולה!!! י אנונימי י

בעזה"י

המצליחה להכניס אותך לשם

(לפחות אותי)

בכל אופן חשוב לשמוע גם סיפורים עצובים כאלה

ולדעת על התמודדותיות של של אנשים אחרים

"על תדון אדם עד שתגיע למקומו"---

אמר הרב זאב -

אם כך כיצד בית דין יכולים לדון בכלל מישהו???

ענה שהם יכולים בדימיונם לדמיין את המצב ולהכנס עליו ואח"כ לדון

וכך אמר על ספרים וסיפורים שיכולים להעשיר את הניסיון ע"י סיפורם

וכך אפשר לעלות תשובה בלי לחטוא ולהיות עדיין עם הניסין של החטא/הדבר

 

שבת שלום

 

יהודה

כ"ח בתשרי תשס"ז, 11:08
וואו!! י ארגמן י

מדהים, יפהפה, נדמה לי שאלו נושאים שאף-אחד עוד לא העיז לגעת בהם [או שהעיז ולא ראיתי].

שני דברים-

פסקה 6, כתבת מזעיר ונראה לי שהתכוונת מזהיר,
פסקה 7, ורדים מקשטים לא מקשטות, נראה לי.

כ"ח בתשרי תשס"ז, 11:19
תוקן. י שומרוני י
שני - תודה. באמת לא שמתי לב בעריכה.
כ"ח בתשרי תשס"ז, 11:23
אוקיי. י ארגמן י
כ"ח בתשרי תשס"ז, 13:35
אופסט... פאדיחות... י שובל אור י
אבל בבגרות בלשון לא טעיתי, אל תדאגו...
כ"ח בתשרי תשס"ז, 13:38
העלית את הסיפור לביכורים, לא? י ארגמן י
זה קצת מבאס אבל... אולי תתקני גם שם....?
כ"ח בתשרי תשס"ז, 13:28
הסיפור נוקב ומתאר מציאות אפשרית אך נדירה י צחקן י
ב"ה
 
בציבור שלנו, לשמחתי..
 
הסיפו,, בצורה מושלמת מתאר דרים שלא יהי מעלה על המקלדת שלי, אבל עשית זאת מצוין.
 
 
פשוט השאיר אותי עם פה פעור. ורדים קוצניים הבאת פה, אבל ורדים.
כ"ח בתשרי תשס"ז, 13:38
אז אולי תתפלא מאוד לשמוע, כמו כולם בערך י שובל אור י

שסיפורים כאלה קיימים בציבור שלנו, ואוהו קיימים!

בסמינריון הכנה לשרות לאומי הביאו לנו מגוון של מרצים שעסקו בנושא הזה, והם כמובן טיבלו את דיבריהם בסיפורים פיקנטיים שכאלה, שאיך לא, מתרחשים בציבור שלנו. וכן, זה יכול להיות אפילו במשפחה של השכנים. זה דברים שלא תמיד שמים לב אליהם מבחוץ.

כ"ח בתשרי תשס"ז, 14:16
איזו נדירה ואיזו נעליים... י שומרוני י
נמצאת המון בכל מקום. ובואו לא נברח מהמציאות.
כ"ח בתשרי תשס"ז, 14:27
אמא שלי לא עובדת סוציאלית, ואחותי לא בת שירות . י צחקן י
ב"ה
לא להתנפל.
כ"ח בתשרי תשס"ז, 15:02
יפה ! י משה י
מסוג הסיפורים שנוגעים בנימי הנפש, שגורמים לך להזדהות קצת עם הגיבור הטראגי...
כ"ט בתשרי תשס"ז, 19:04
סיפור שמוצא את הדרך ללב של הקורא י אבישי י
ח"ח
כ"ט בתשרי תשס"ז, 22:36
יפה י צביקה י
כ"ט בתשרי תשס"ז, 22:37
יישר כח ! סיפור מקסים ! י יונה י

כתוב יפה מאד ומעביר את המסר בצורה טובה וחדה.כמו שכבר אמרו כאן - הבאת לנו ורד יפהפה.

(ישנן כמה שגיאות כתיב,תנסי לעבור שוב על הסיפור)

לגבי מה שכתב יהודה "עד שתגיע למקומו"(יישר כח,יהודה) יש לי עוד משהו להוסיף,עברו לפורום בבקשה.

ל' בתשרי תשס"ז, 00:58
מי זה יהודה? י שובל אור י

ותודה על כל הח"חים...

ולפורום עברתי, אני אמורה לראות שם משהו?

ל' בתשרי תשס"ז, 01:04
יהודה =Y30 י יונה י

בפורום פתחתי שירשור בשם "עד שתגיע למקומו"

ל' בתשרי תשס"ז, 01:28
מצוין. פשוט איום ונורא. י רצו"ש י

אני לא מתכוון בכלל לגעת בצורת הכתיבה, זה לא משנה וגם אם ישנם חסרונות כל שהם התוכן החזק מפצה.

מרתק לקרוא, עד הסוף. אבל באמת איום ונורא - המצב.

אני לא יודע (וזה קצת מסקרן אותי) אם זה מצב שאת מכירה באופן אישי בגוף ראשון\שני\שלישי, לא נראה אבל זה מסקרן.

בדרך כלל מצבים כאלו הם קצת פחות שחור לבן (או אולי מכיון שלא כתבת כל כך שחור לבן - עם הרבה הרבה יותר גווני ביניים אפורים) הן מצד האם והן מצד האב.

איום ונורא כי זה ממש סיפור אמיתי (גם אם הוא לא בדיוק קרא), לצערי אני מכיר מכל מיני זוויות כל מיני סיפורים כאלו, מהצד של ההורים, מהצד של הילדים, מהצד של הדור השלישי - הנכדים של ההורים. זה פשוט מדכא, מצער - לא יודע עוד איך להגדיר.

בכל אופן אבל ישר כח עצום ביותר על הסיפור! חזקי ואמצי!

ב' בחשוון תשס"ז, 20:29
את ההשראה לסיפור קיבלתי י שובל אור י

ממקרים במועדונית שאני עושה בה שרות לאומי, ויש שם מקרים קשים של רווחה.

הסיפור הזה ספציפית עלה לי אחרי שנודע לי שאבא של אחד הילדים במועדונית טרח לחזור הביתה, אחרי שנטש- אין לי מושג מדוע ולמה. למען האמת נגלה לאוזניי שהאמא היקרה של הזוג אחים הנ"ל החזירה מיוזמתה את האבא! כן, הגברת צריכה לטוס לחו"ל, והיא יודעת שהעו"סית לא תיתן לה כל עוד היא לא מסדרת השגחה לילדים.. ואז פתאום היא נזכרה שלילדים הללו יש אבא, ולה יש בעל, אז מדוע לא לנצל אותו לשמרטפות קטנה?.. וכמובן שאח"כ להעיף אותו שוב...... זה לא נשמע יותר נורא?!?!?!?!? האמא הזו, מקרה נורא! כזו תכמנית.. כבר עליתי עליה בעוד עניינים..

ועכשיו עוד שאלונת- רשמת שסגנון\צורת הכתיבה לא משנים בסיפור הזה, כל עוד התוכן מוצלח.. אז מכאן עליי להבין שהכתיבה כאן לא משו? תפרט מה בדיוק הפריע לך!

ג' בחשוון תשס"ז, 17:53
שירה,אני רוצה להזכיר לך י יונה י    הודעה אחרונה

שפרקי אבות ובתוכם "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" לא נכתב רק כדי שיהיה לנו מוטו לסדנאות כתיבה.

אני מבקשת ממך ליישם את "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" גם בקשר לאמא האמיתית שתיארת בתגובה הקודמת.

האם את היית רוצה שיתייחסו אלייך כמו שהתייחסת כאן לאותה גברת?

בהצלחה !

(זאת עוד דוגמא למה אני לא כל כך אוהבת את הממסד שנקרא "רווחה",והמבין יבין)