ארץ הקודש

הרמב"ם והרמב"ן הסכימו שלשון הקודש נקראת לשון הקודש כי בה הקב"ה דיבר עם אברהם יצחק ויעקב, משה רבינו והנביאים. לדעת הרמב"ם כל לשון ובפרט לשון הקודש היא הסכמית כי אם אנשים לא יסכימו על הוראות המלים לא יבינו זה את זה. מהפסוק ויקרא האדם שמות למד שהלשונות הסכמיות ולא טבעיות. לדעת הרמב"ן לשון הקודש היא לשון קדושה שבה נברא העולם ובה מדברים בעולמות עליונים.
הדברים אינם סותרים. כי אין קודש בלי הסכמה, ואין הסכמה אמיתית אם איננה נובעת מהקודש.

לדוגמא, כתבת לכל דבר יש משמעות (המלה מטורפת ביטוי שאול מאנגלית שהפך לסלנג, ואיננה מתאימה לדבר התורה). לפירוש מלה אפשר להשתמש במלה הוראה ואפשר במלה משמעות. האם המלה הוראה מורה על לשון הסכמית (כגון לשון חכמים במובן שחכמים הורו את פירוש המלה) או על לשון קדושה (שהק"בה הורה את פירושה)? האם המלה משמעות מציינת לשון קדושה (שמיעת דברי הקב"ה) או שמא לשון הסכמית (הסכמת בני אדם לשמוע אותו פירוש למלה)?