אל מול מציאות חיים מכאיבה
למדתי לחייך ולומר שהכל בשליטה.
ובלילה עם כוס אלכוהול מלאה
לבכות בכרית מטשטוש והכרה.
החיים זה אשלייה שמתישהו תגמר.
בשגרת חיים שדוהרת בלי לעצור
החלטתי להשאיר את הכאב קבור.
את השקר שבשמחה כעת אני מוציאה
רק בהרס עצמי בלי שליטה.
והכאב שלא נותן לחיות,
מתרכז לי במח ויוצא בדמעות.
אבל אני נשבעתי שיותר לעולם לא יראו.
אני כבר נפגעתי מיותר מידי אנשים שידעו.
ועכשיו אני משלמת על זה, ובמקום לדבר-
פותחת את המקרר--
ושותה עד שזה משתחרר.
עד שהשקר יגמר.
תגובהתגובות