אל מול מציאות חיים מכאיבה
למדתי לחייך ולומר שהכל בשליטה.
ובלילה עם כוס אלכוהול מלאה
לבכות בכרית מטשטוש והכרה.
החיים זה אשלייה שמתישהו תגמר.
בשגרת חיים שדוהרת בלי לעצור
החלטתי להשאיר את הכאב קבור.
את השקר שבשמחה כעת אני מוציאה
רק בהרס עצמי בלי שליטה.
והכאב שלא נותן לחיות,
מתרכז לי במח ויוצא בדמעות.
אבל אני נשבעתי שיותר לעולם לא יראו.
אני כבר נפגעתי מיותר מידי אנשים שידעו.
ועכשיו אני משלמת על זה, ובמקום לדבר-
פותחת את המקרר--
ושותה עד שזה משתחרר.
עד שהשקר יגמר.
תגובות
א. בסוף הבית הראשון- 'מטשטוש והכרה'- נדמה לי שה-ו' מיותרת, כי טשטוש והכרה זה ניגודים.
ב. יש פה קצת מקצב- חריזה כלשהי, אבל בבית השני- 'לעצור' ו'קבור' מתנגשים, מעניין אם תצליחי למצוא מילה חלופית.
ג. זה קצת נדוש לי מידי. נכון, לקחת את זה למקום די חדש של הטבעת העצב באלכוהל וכאלה- אבל די, האמת שנמאסלי לקרוא על עצב ועל כאלה דברים.
מקסים!!!
נהנתי מסוג השיר!
אבל,יותר מדי עצב יותר מדי...
זה אישי, סתם ככה?
אוף, עשית לי חשק לויסקי..
אמנם אני מזדהה עם הרעיון, אך לזעתי הוא צבוע בצבעים של יותר מידי...
יש דברים קשים מזה, שלאותם דברים כדאי ונמלץ להשתמש בצבעים אלו.
חיבוק ופרח.