בשם כל ישראל?!

הריני מזמנת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתה על ידי ההוא טמיר ונעלם...

בשם כל ישראל?!

עם בוקר, עת תפילת שחרית, לפני פסוקי דזימרא, אומרים אנו: "הריני מזמנ/ת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודשא בריך הוא... בשם כל ישראל". ואני שואלת, באיזו זכות? איך ייתכן כי אבוא, אני הקטנה, לשבח בוראי באופן הנ"ל בשם כל ישראל? איך אשא באחריות הזו על כתפי הדלה? מי אני שאעיז לאמור: לא חטאתי ואין בידי דבר, והנני ראויה למעמד הזה?

ובכן, גם ר' אלימלך (פ' דברים) עוסק בסוגיא מעניינת זו, וז"ל:
"הטעם למה שאנו אומרים קודם כל עבודתנו ותפלתנו ״לשם יחוד וכו׳ בשם כל ישראל", הכוונה, היות ש״אין צדיק בארץ וכו״׳, וא״כ האיך יכולים לעשות איזה דבר קדושה באברינו כיון שנעשה בהם איזה עבירה חלילה ונפגם אותו האבר, ואיך תוכל לשרות עלינו קדושת העובדא ההיא, אך (=אלא) שהתיקון לזה הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא כל ישראל, והעולם ההוא שלם בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים, כמ״ש "ועמך כולם צדיקים". וא״כ אף שהפרטיים חוטאים לפעמים, אבל הכללות הם תמיד קיימים בקדושתם ואין שטן ואין פגע רע בהם חלילה ותמיד צורתם חקוקה למעלה"

כלומר, כאשר האדם אומר "בשם כל ישראל", אינו מתכוון אלא באמצעות כל ישראל. כי כללות ישראל תמיד קיימת בקדושתה. אמנם בכל אדם יש חטאים, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אך כאשר מתחברים אנו לכללות ישראל, הרי היא נקיה וטהורה. ברה וקדושה. "הנך יפה רעיתי ומום אין בך". כללות ישראל, אין כוונתה לאוסף יחידים מישראל, אלא לחטיבה עצמית אחת. יחידה. כנסת ישראל הנה ישות מסתורית. אישיות בפני עצמה, ואישיות זו – אין בה פגם. אלא כולה קדושה...

ועל ידי זה יובנו דברי השל"ה הקדוש (סוכה, פרק תורה אור, יג):
"סוד עמוד השלום הוא סוד גדול ונורא כי ישראל נקראים כנסת ישראל כי אע"פי שלמטה הם נפרדים זה מזה מ"מ למעלה בסוד נשמתם הם אחדות אחד והם מכונסים כי הם חלק ה' והענפים הרוצים לחזור לשורשם צריכים להיות בדומה לשרשם דהיינו שיהיו מתאחדים גם למטה וכשיש פירוד למטה ביניהם כביכול עושים פירוד וקציצה למעלה"

כדי לחדד העניין, נקח לדוגמא את עניין קרבן ציבור ועניין קרבן השותפים (לעיון נרחב ניתן לעיין בספרו של הרב סולובייצ'יק, "על התשובה", עמ' 69-93) : קרבן השותפים, הוא כאשר נאסף מכל ישראל כסף, אשר ממנו מביאים הקרבן. לקרבן זה כמה בעלים. לא כן הוא בקרבן ציבור, אשר הקרבן לא שייך אלא לאחד. הבעלים בקרבן ציבור הוא אחד: כנסת ישראל. אין הקרבן שייך לכך וכך יחידים, אשר מצורפים בצירוף אריתמטי. אלא כנסת ישראל היא אישיות אינדיבידואלית בפני עצמה.

לעניינינו: האדם הפרטי מישראל, מזדהה ומתמזג עם כללות ישראל, ניצוק לתוכה ונעשה אחד עמה. מתוך כך, זוכה הוא לשבח את ה', כאשר היא זוכה וראויה לזו המעלה. עוד ניתן לומר, כי היחיד אינו יכול לזכות למעלה זו, כיוון שאינו יכול לתפוס גודל רעיון הקדושה לבדו, אלא רק על ידי התחברות עם כלל ישראל. וכפי שמיטיב לתאר הרב קוק (עולת ראיה, ח"א עמ' קצג) :

"הבעת התפלה, כמטרתם הקדושה של כל המעשים המקודשים, שהם עולים יחד לרום הגובה, של הדרת הקדש, בערך המתעלה מכל גבול וקצב. רק הקדש המבורך ממקור הברכות, השופעות בלא מצרים, הוא מאוחד ברוח אלהים חיים בהופעתה של הקדושה המסמנת גבולים, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים, אשר בתוכם מתפלש האור האלהי, הנעלה מכל הגבלה. וההתאחדות הזאת באה ממקור העליון, המתעלה מכל הערכה של שם ובטוי של רעיון ומחשבה, החבוי וגנוז בחביון עז, ונעלם בחוזק הראותו, שהיא התפיסה הקדושה של נחלת יעקב בלי מצרים, שלא כל יחיד יכול להיות תפוש ברעיון עליון זה, רק כללותה של האומה, החובקת בגדלה את כל הרם והנשא, והמתנשא מימות עולם. לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל"

ניתן לשייך את הדברים לסיבת ותכלית המניין. מדוע נזקק אדם להתפלל בתוך הציבור דייקא? מה רע שיתפלל האדם יחידי, ובפרט כאשר לעיתים הוא מתפלל טוב יותר כך? וכן, מדוע על כל דבר שבקדושה להיות בעשרה (ע"פ ברכות כא)? וכאן נביא עניין נוסף, והוא העניין המוסרי, כי:

"עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי אם לכבודו של אדון כל העולמים ית' וקדושתו והשלמת רצונו... על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שעל ידי הרבים, לטובתם ולזכותם." (עולת ראיה ח"ע, עמוד רעב)

גם כאשר האדם חושב להשלים עצמו, ואפילו שלמות רוחנית, אין זה נחשב קדושה, כיוון שמחשבה זו נמשכת מאהבת-עצמו. אולם, כאשר בא הוא להשלים הכלל, להשלים כנסת ישראל ולהכלל בתוכה, על מנת שיוכל להטיב לה (וממילא גם לעצמו) – זוהי קדושה. הוא אינו רוצה בהשלמתו האגואיסטית, אלא בהשלמת כנסת ישראל כולה, תוך הזדהות, אשר מביאה להתאחדות והתחברות עמה. כמו כן, יסוד התפילה להשלמת בקשת האדם וצרכיו, הוא מפני ההטבה המוסרית של האדם. הטבה אשר איננה יכולה להיות גדולה כ"כ בערכה אלא בציבור, ולא כאשר האדם עומד יחידי ומתפלל עבור עצמו בלבד, כי האדם מעורה בחברה כל חייו, ואיך ייתכן שלא יתפלל בעדה? ועוד, שאם יתפלל רק עבור עצמו - יוכל להזיק לזולתו בעבור ששקוע בטובתו יתר על המידה:

"ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר העת רצון וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים. תפילת יחיד, אם לא תהי' מגמתו כ"א חפצו ותאות לבו, מאין פנות אל אחיו ועניי עמו הנתונים בצרה, אפשר שתמאס, כי היא רחוקה ממטרתה האמיתית.

אבל תפילת רבים, שכ"א חפץ בהטבת הציבור, הרי תועלת החיים המוסריים קרובה מאד, ואין הקב"ה מואס בתפילתן, כי ההכנות המוסריות הם הצעות לדעת ולהוקיר יקרת ערך הרבים, שבכללם ימצאו מקום כל חיי השלמות של האדם המעולה." (עין איה, ברכות א פ"ח)

שנזכה.