שיחות על האגדה: מה לנו ולאגדה?

מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות הלכה בלבד. אם כן, מה היה לו להקב"ה בעולמו לפני שחרב הבית, חוץ מאותן ד' אמות הלכה? "כי לי כל הארץ!" - שילוב התורה וההלכה בכל תחומי החיים, גם ובעיקר בחיי הישוב, כי רק על ידו ועל ידי הקיום הגשמי נוכל לממש רצונו - להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

במורה נבוכים (ח"ג, פרק נ"א), עונה הרמב"ם על שאלת ההשתדלות וריבוי הממון והקניין של האבות כך: "בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים הם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. הנה התבאר לך כי כל כוונת השתדלותם הייתה לפרסם יחוד ד' בעולם". זאת משום שכדי להיות "גוי (=עם) קדוש", צריך להיות קודם כל "גוי" בעצמנו, וזאת ע"י האמצעים הגשמיים. כי קדושתנו מתבטאת ביחס לשאר העמים, ואם לא נהיה לעם, כיצד נהיה לעם קדוש?

תודה על דבריך הנפלאים. :)

ההבדל בין הרוחני לגשמי איננו דיכוטומי, אלא כל רוחני הרי הוא כגשמיות מלפני הרוחני שמעליו. אמר הרמח"ל שכל הרוחניות שבעולם הזה הרי היא כגשמיותו של האדם הראשון לפני שחטא. וכל רוחניותו של האדם הראשון לפני שחטא הרי היא כגשמיותו של האדם לעתיד לבוא.

כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט. הקניין, הפרנסה, וכל הצרכים הגשמיים הנם כלים הדרושים על מנת לעשות צדקה ומשפט. אבל אם הם חלילה נעשים תכלית לכשעצמה, ממילא האדם בפרט והאומה בכלל מתרחקים מקדושתם ומייחודם. המלה עם בפתח קרובה למלה עם בחיריק, שמהות העם היא האחדות. לפני מאה שנה רוב המתיישבים בארץ היו עניים, ולמרות הבדלי הדעות, כמעט כל היישוב בארץ היה מאוחד סביב הרעיון של בניין הארץ. יתירה על כך, אנשים בעלי השקפות רחוקות זו מזו היו יושבים יחדו סביב אותו שלחן ומשוחחים ביניהם. בעשרים-שלושים השנים האחרונות, חלק ניכר מהישראלים הירבו ממון ורכוש כמו כל גוי נורמלי בארץ, האם עמנו נעשה מאוחד יותר?

כתב רבי יהודה הלוי לנשמתו:
יחידה, יחדי נא אל אמונה
והרבי שיר והיטיבי נגינה:
הגות דתו יהי דתך, ורשיון
בכל-עת שאלי לשפוך תחנה:
ויקל אז קנות כל-הון, ויקר
בעיניך קנות חכמה ובינה:

אי אפשר שכונה בלא שכינה, ואי אפשר שכינה בלא שכונה. כדי שעמנו יהיה מאוחד יותר, עלינו לשלב ד' אמות ההלכה עם חיי הישוב: כאשר אדם עוסק כל היום בהרחבת והגדלת טובתו הגשמית מבלי לשים לב ולקיים חוקי התורה (שמיטה, מתנות עניים וכו' - המשרישים בו את הידיעה כי העולם איננו שלו, ומאזנים את כחותיו האגואיסטיים עם כחותיו הסוציאליסטיים) - אזי הוא שוקע בתוך תאותיו, ועלול להגיע ולהזיק לסביבתו, ע"י שרוצה למלא מאוויו, ומוכן אף לגנוב ולגזול בשביל כך.

כמו כן, אדם הרודף אחר ריבוי הממון, מגיע לידי גאוה. "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'..." - ואם אין ה', אין רעך, וממילא אין "ואהבת לרעך כמוך; אני ה'". :)

מה שכתבת נכון, מלבד המשפט על השכונתיות המתאים לחיים מחוץ לא"י, אבל פחות מתאים להשראת שכינה כראוי לישראל בא"י. בעיות במדות הן לעולם כלליות ולא רק נפשיות. וכשמדות מקולקלות הרי הן מקלוקלות אצל רוב האנשים, מגדול ועד קטן.

בגלות אשכנז נאסר על היהודים להתפרנס ברוב הפרנסות מלבד מלאכות פשוטות, מסחר קל והלוואה בריבית. כתוצאה מכך מצבם הנפשי-גופני היה מקולקל.
חלק מהוגי הציונות, כגון משה ליב ליליבלום וא.ד. גורדון, חשבו שהשיבה לעבודת האדמה בא"י היא התיקון היחיד של העם. לעומת זאת, המשורר יצחק קמינר, שראה איך בני דורו ה"משוחררים" נסחפים אחרי ההשכלה, בוחרים בעבודות חופשיות, ונהרסים מבחינה רוחנית, סבר שיששכר חמור גרם ומאחר שעובדי אדמה מוכנים לסבול הכל, הרי הם יתקלקלו מבחינה מוסרית. בפועל, השיבה לחיי איכרות פשוטים היה תיקון גדול, אבל לא שלם, שאמנם דרך ארץ תפסה מקום נכבד מדי יחסית לתורה. דווקא במצוות התלויות בארץ עסקו אז יותר מבימינו ונכתבו על כך בדורות הראשונים לשיבת ציון ספרים רבים. אפילו קיימו בחלק מהשדות את מצוות לקט פאה ושכחה.

אחרי שמדינת ישראל התבססה המצב השתנה לפחות משתי בחינות עיקריות. האחת, העליות הראשונות השיבו עטרה ליושנה במושבות מתוך מסורת, חידוש ודחיה של הגלות. לעומת זאת, החיים המודרנים מבוססים על חיים עירוניים המחקים באופיים את הגלות. השניה, הכלכלה אצל החלוצים היתה מבוססת על צניעות, אידאלים וסוציאליזם. לעומת זאת, הכלכלה החופשית המודרנית מבוססת על שיטת כחי ועוצם ידי הזרה לחלוטין ליהדות.

ישנם ארבעה סוגי של אנשים. האחד, מידותיו מתוקנות ומקיים את ההלכה. השני, מידותיו מתוקנות ואיננו יודע את ההלכה. השלישי, מידותיו מקולקלות ומקיים את ההלכה. הרביעי, מידותיו מקולקלות ואיננו יודע את ההלכה. הראשון צדיק גמור, השני צדיק לא גמור, והשלישי והרביעי אינם צדיקים. לא בכדי נאמר: הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו.

ומכאן טענתך.

בדברי נסיתי לכוון לדברי המדרש על הפס' "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ": "שכן בארץ - עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע... דבר אחר 'שכן בארץ' שכן את השכינה בארץ" (בראשית רבה פרשה סד, ג). ומכאן, שהמשפט על השכונתיות מתאים לארץ ישראל דייקא.

זה מזכיר לי, בהיותי בכיתה ח' למדנו על המדרש הזה, ובע"ה בעקבותיו מצאתי גימטריה: שכונה+שכינה=הארץ המובטחת (בגימטריא). :)

הוי נוטע הוי זורע, נוטע צדיקות וזורע אמונה. או במלים אחרות: שכן ארץ ורעה אמונה. תודה :)

כתבת מה היה לו להקב"ה בעולמו לפני שחרב הבית וכו': שילוב התורה וההלכה בכל תחומי החיים, גם ובעיקר בחיי היישוב. כדאי לדייק ולומר שהדברים הללו התקיימו גם אחרי חורבן בית שני לפחות עד דור ראשון של אמוראים. התנאים היו מתפרנסים מעבודת האדמה או ממלאכות פשוטות וניסו להכיל את ההלכה בפרטי פרטים על כל תחומי החיים.

דווקא ההבדלים העיקריים הם בין בית ראשון ששרתה בו שכינה לבית שני בו לא שרתה שכינה. בבית ראשון הביטוי הנאצל ביותר של ייחוד ישראל היה המלוכה. בבית שני, כשישראל היה רוב הזמן תחת שיעבוד מלכויות זרות, הביטוי הנשגב ביותר של ייחוד ישראל היה בתחלתו הכהונה הגדולה ובמהלכו ההלכה. הראי"ה קוק כתב שההבדל בין הכהן לפוסק
הוא שהכהן מבאר ואילו הפוסק מפרש. כלומר, הכהונה מכוונת את האדם למהות הפנימית של המצוות וממילא חשובה יותר בדורות גבוהים. ההלכה מדריכה את האדם בדקדקה בפירושים למצוות וממילא חשובה יותר בדורות נמוכים.
יש להשלים את דבריו ולהדגיש את חשיבות המלוכה אשר מאחדת את העם, מסדרת נכון את דרכיו, ומחזקת את בטחונו בקב"ה.

דווקא בגלל הגלות הארוכה וההכרה שההלכה שירשנו מדורות קודמים א י נ נ ה מספקת על מנת לחדש את חיי הלאום היהודי בא"י בשלמותו הטהורה הקדושה והנאצלה, כדאי ללמוד אגדה :)

קודם כל ברצוני להאיר מן הדברים אשר למדתי ממאמרו של הרה"ג זלמן ברוך מלמד (ותודה שזיכיתני להעמיק בהם על ידי תגובתך זו) : בבית שני היתה שכינה, אולם לא במדרגה גבוהה כ"כ כמו בבית הראשון. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו, יד) פוסק שקדושה שניה קדשה לשעתה וכן לעתיד לבוא. הוא מנמק פסיקתו זו (שם, הלכה ט"ז) בטיעון שקדושה שניה של ביהמ"ק היא משום קדושת השכינה, אשר קדושה זו אינה בטלה. הנפקא מינה מדבריו שאכן היתה שכינה בבית המקדש השני, אמנם לא גבוהה כשל בית ראשון - אך הייתה.

ובעניין ביאור דברי: כשכתבתי "שכינה", לא נתכוונתי לשכינה אשר אתה מדבר עליה - אנרגיה קוסמית אדירה השורה בארץ במציאות של בית המקדש וכו'. אלא, "השאלתי" המושג שכינה לעניינים רוחניים, מוסריים וערכיים שונים.

מצטערת על שלא הבהרתי עצמי ועל שלא דברתי ברור,
בתקווה שעתה הובנתי.:)

לפני הבנתי, השכינה היא מושג כללי לאורו של הקב"ה יתברך שמו בעולם הזה, בין מה שקראת "אנרגיה קוסמית אדירה השורה בארץ במציאות של בית המקדש", ובין התוכן והצורה של עניניים רוחניים, מוסריים וכו'.

יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם. פירש רש"י על-פי המדרש: אף על פי שיפת אלקים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני,לא שרתה בו שכינה: והיכן שרתה? במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם.
בבית ראשון שרתה בישראל נבואה ורוח הקודש, ואילו מה שנותר מזה בבית שני היה רק בת קול. ההבדל איננו רק כמותי אלא איכותי. בבית ראשון אנשים חיו את התורה והיו מחוברים לכלל הבריאה מתוך חיים פנימיים מלאים. על-כן בגלל דרגתם ומידותיהם הגבוהות הצטרכו למעט הלכה. משנחרב בית ראשון, התפשטה בעולם התפיסה האריסטוטלית, והאדם התרחק מאמונה תמימה להיסמכות על פרשנות. על-כן תלמוד תורה וקביעת הלכות בכל פרטי החיים נעשה להכרח. הכהונה הגדולה נשארה ברוממות טהרתה עד לימיו של שמעון הצדיק. אח"כ עקב התיוונות ורדיפת שררה, רוב הכהנים הגדולים לא היו ראויים למשרתם, ורוב הניסים שהיו בבית המקדש התבטלו. חכמים סלדו מהתנהגות המלכים בסוף בית ראשון והתנהגות הכהנים הגדולים בבית שני, ועל-כן העבירו כמעט את כל הסמכויות לתורה. אלא שזה איננו המצב האידאלי. לתורה לכהונה ולמלוכה תפקידים נפרדים המשלימים זה את זה.

מנקודת מבט תורנית, בית ראשון היה מבוסס על התורה שבכתב כנגד משה רבינו, ובית שני על התורה שבעל-פה כנגד אהרון. במלים אחרות, בית ראשון תכליתו היה לקרב את הקב"ה לעולם הזה, ובית שני לקרב את העולם הזה לקב"ה. הראי"ה קוק כתב שהתורה שבעל-פה שבבית שני היתה הכנה לגלות הארוכה על כל תפקידיה.

באשר לקדושה, קדושה ראשונה של ירושלים והמקדש קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. אבל קדושה ראשונה של א"י בטלה בגלות בבל. קדושת א"י שהחזיקו עולי בבל קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, והדברים אמורים באשר למצוות התלויות בארץ.

כמובן אשמח לקרוא את ביאורך :)

בעניין האיכות והכמות: לעניינים רוחניים הא בהא תליא, לענדה"ד.

באשר לביאורי - דומני כי את ביאורי שלי כבר בארתי.:)

שאלת היחס בין איכות לכמות העסיקה מאד את הפילוסופים היוונים, עד ששאלו את השאלה הפרדוקסלית הבאה: אם מדי יום נושרות מאדם מעט שערות (ענין כמותי), איך לבסוף הוא נעשה קירח (מצב איכותי)?

במבוא למאמר הזכרתי את דברי הגמרא על שני התלמידים, אחד רצה ללמוד הלכה, ואחד אגדה, ומתוך שלא כיבדו זה את זה, לא נתנו לרבם ללמד כלל.

לעניות דעתי, איכות וכמות הם דברים נבדלים כשם שהזהב והכסף חומרים שונים, אלא שיש מקום לאיכות ולכמות באופן המשלים זה את זה. כלומר האיכות ענינה איך לעשות את רצון השם בשלמות. על-כן, המקיים מצווה אחת בשלמותה כאלו קיים את התורה כולה. הכמות עניינה הכמיכה לעשות את רצונו. על-כן מימושה בריבוי מצוות על מנת לפאר את הקב"ה. האיכות שומרת על התוכן הפנימי של המצוות, והכמות מאפשרת את קיומן.

הנאה מאין סוף ב"ה, שכינה וכד' (בחינת עניינים רוחניים שהזכרתי לעיל)- אלו דברים שאין הפרדה בין איכות לכמות?

ישנה אצלי ההרגשה כי אנו עדיין מדברים במושגים שונים. כמובן באשמתי, ואם כך, אנסה לתקן ולחדד דברי, במידה ונכונה הרגשתי זו ובמידה ויש צורך.:)

הקב"ה, מאחר שאיננו תלוי בדבר אי-אפשר לייחס לו תכונות כמו איכות או כמות, אותן אפשר לייחס רק לברואיו
או לפעולותיהם. ככל שפעולה רוחניות כן היא איכותית. ככל שפעולה חומרית כן היא שמה דגש יותר על כמותיות.
רבי מנשה מאילייא עשה הבחנה בין הפועל להשתוקק לפועל לחפוץ, שהפועל להשתוקק הוראתו לענינים רוחניים, והפועל לחפוץ לענינים גשמיים. והנה נאמר במזמור תהלים כי אם בתורת ה' חפצו. אינני זוכר את תירוצו של רבי מנשה מאילייא, אבל לעניות דעתי הפסוק מלמד שגם את הרצונות הארציים צריך לזכך ולהאציל באופן שיתחברו אל הקודש.

תודה רבה על השאלות והרצון להבין באופן ברור את הדברים. אלה נושאים עמוקים. מקוה שאני מצליח, ולו במעט, לדייק בדברי.

של כמות ואיכות אינן באות לצמצם ולהגשים (מלשון גשמיות) אותו ית', אלא הן בהשאלה, כפי שמיוחס לו ית' הדיבור וכן איברים שונים (וידבר, יד חזקה וזרוע נטויה - בהתאמה).

באשר לייחוס איברים ודיבור לקב"ה הרי תורה דיברה בלשון בני אדם, ואין הציורים הנ"ל אלא משל. באשר לתכונות כגון גדול, גבור ונורא, הן מתייחסות לפעולותיו ולא לעצמיותו שאיננה ניתנת להבנה.
בכל אופן, המושגים איכות וכמות קורם בפילוסופיה,
ואיך יש להבינם נכון מתוך התורה ולשון הקודש, זו כבר שאלה נכבדת בפני עצמה.

עלי מקובלים דברי ר' שמעון
ששמים וארץ שקולים זה לזה, ומשה ואהרון שקולים זה לזה. וכבר כתבו הראי"ה קוק והרב חרל"פ שבית שלישי יסודו בחיבור בית ראשון ובית שני. חכם עדיף מנביא, ונביא קרוב יותר לקב"ה.

ידעתי. אנחנו פשוט מדברים בשפות שונות. אך ייתכן והשפה שלי אינה אלא ג'יבריש, אשר אין בו כל הגיון. אולי בגלל זה הפער גדול כ"כ.

אחשוב על דבריך.
תודה רבה על ההעשרה ועל ההארות הנפלאות. :)

שפתך איננה ג'יבריש, אלא למדת וקראת הרבה, וצריך סבלנות עד שדברים יגיעו לאחדות אמיתית ושלמה.