בס"ד
הצלחה
זה התחיל בקטן. העסק לממכר פיתות היה בחדרון זעיר בפינת הרחוב, העשן של האפייה צרב בעיניים עד שהיה נדמה שהדמעות זולגות מאליהן. אבל זה הלך- הלך טוב. בתוך חודשיים ההכנסות שזרמו אפשרו לו להיפרד מהמקום הקטן ולשכור חנות גדולה במרכז המסחרי, ליד כל הפירמות הגדולות. לפעמים הוא היה יושב לשתות קפה ולהירגע, בזמן ששני העובדים, שבתוך זמן קצר כבר היו לארבעה, הגישו במקומו לסועדים. והסועדים כבר אכלו מלבד הפיתה עוד ועוד דברים. בכל יום היה משהו חדש וכל יום הגיע מהר יותר מקודמו. גם הבית נהיה קטן עליו, שני חדרים בשביל משפחה עם שלושה ילדים זה לא זה. הוא ניסה בהתחלה להרחיב את הבית, אך עם הצלחת העסק היו בידו אמצעים מספיקים בכדי לעבור לבית אחר, בית שיהיה בו מקום לרכב, כלומר לשני הרכבים, שהרי גם לאישה מגיע רכב אחד שתוכל להסיע בו את הילדים ללימודים ולחוגים...
באיזשהוא שלב הוא הרגיש שהארץ קטנה עליו. הסניפים שנפתחו בינתיים ברחבי העיר ובערים הסמוכות הצליחו יפה. מדורי האוכל בעיתון היללו את הבישולים, מבקרת המסעדות מהטלוויזיה עשתה תוכנית מיוחדת על ה"קונספט", והציבור נהר למסעדות. אבל אפשר היה יותר... הוא התחיל לטוס לחו"ל, להיפגש עם יזמים נמרצים, להדפיס תוכניות בנייר כרומו יקר ומבריק. הטובים ביותר נבחרו והעסק התחיל, ובגדול, רק בגדול.
הטיסות היו על בסיס קבוע, כל שבוע צריך להיות גם בעסק שם ולנהל גם אותו. האישה התחילה להתלונן שלא רואים אותו, הילדים הקטנים ברחו מפניו כשחזר ולא זיהו אותו.
הוא החליט על שינוי. הסיסמה הייתה: "אם כבר- אז כבר". הוא מכר את העסק בארץ, הפקיד את המיליונים בבנק כחיסכון לילדים, ולקח את כולם איתו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יהודה הבן הבכור גדל כבר לתוך הקלחת. הילד שהיה תמול שלשום ילדותי, תפס את העניינים מהר, וכבר בגיל 17 היה יכול לנהל שתי שיחות טלפון בו זמנית, ובמקביל להכין רשימת מצרכים בתור הזמנה לרשת. היה ברור שלעסק כבר יש עתיד ושיש מי שייקח את המושכות לעת זקנה.
השיא של כל שנה היה בחנוכה, כשכל המשפחה נהגה לצאת ביחד לשבוע של חופשה בהרים. הפעם זו הייתה אמורה להיות חופשה מיוחדת, לציון 10 שנות הצלחה ושגשוג בחו"ל. בבוקר היציאה לנופש הוא עוד הספיק לציין לעצמו בסיפוק: "סקי טוב לבריאות וגם לנפש". לאחר מכן הוא פתאום נזכר מה היה בהתחלה, הרבה שנים לפני כן, "אח איפה הייתי אז, איפה הייתי..."
לפתע צלצל הטלפון. המזכירה הראשית העבירה לו הודעה חד משמעית: "עליך לסדר כמה עניינים ברשת, אחד הסמנכלי"ם לא חש בטוב". בצער רב הוא נפרד מהמשפחה, "אני אצטרף מאוחר יותר" הוא אמר להם ופנה במיוחד אל הבכור: "יהודה, אני סומך עליך שתשמור על כולם".
בצהריים הוא שמע בחדשות על מזג אוויר מאד ערפילי וסוער, ועל כך שאחד המטוסים לא נחת בשדה התעופה בהרים- כוחות החילוץ מחפשים אחריו.
"לא" הוא מילמל לעצמו "רק לא" "לא, לא, לא!" הוא זעק.
"מה קרה?" שואלת אשתו "למה אתה צועק? חיכינו שתתעורר לסעודה שלישית". הוא מסתכל סביב ורואה את שלושת ילדיו שנכנסו מהחדר הסמוך. "אני המאושר באדם" הוא קופץ אליהם, "אבא מה קרה לך" שואל יהודה בתימהון "רק אתמול בכית על העשן של התנור?"
הוא פורץ בבכי, בכי משחרר.
תגובות
בשולי הדברים רק אוסיף שתי הערות סגנוניות:
1. "בזמן ששני העובדים, בהתחלה, שבתוך זמן קצר כבר היו לארבעה" - כדאי לוותר על המילה 'בהתחלה'.
2. "בכל שנה השיא היה בחנוכה, כשכל המשפחה יוצאת ביחד לשבוע של חופשה בהרים." - הניסוח מעט מאולץ. אפשר לדוג' לכתוב: "השיא של כל שנה היה בחנוכה, כשכל המשפחה נהגה לצאת ביחד..."
יישר כח! ממתינים להמשך ה'פריחה' :-) .
קיבלתי את הערותיך ותיקנתי.
לטעמי הסיום קצת צפוי... אתה כל הזמן מכוון לשם... זה לא בהכרח רע, פשוט תהיה מודע לזה. וגם לי, העניינים זרמו טיפ-טיפה מהר מדי... לא בטוחה שהצלחתי להבין ועכל את כל הפרטים.
אבל בסה"כ.. מעולה! נהנתי ממש :-)
לענ"ד, היית צריך לחשוב על משו' אחר בשורות האחרונות.. הקטע עם העשן מהתנור קצת לא ברור.. לדעתי.
תמשיך לכתוב=]
הצלחות:)
כתוב מענין וכיף לקרוא,
העלילה באמת קצת ממהרת, שווה להרחיב כדי שהקורא יספיק להבין.
אהבתי
כתיבה סוחפת ומעניינת אך יש עוד מה לשפר... (טוב, וזאת המטרה שלנו פה, לעזור :-))
אז ככה, היו כמה דברים שקצת הפריעו לי, נתחיל מה"באיזשהוא שלב" - כשאתה כותב סיפור אתה לא יכול לחבר מילים, אלה עם כן מישהו אומר אותן.
בשורות האחרונות - "לא" הוא מלמל לעצמו "רק לא" "לא, לא, לא!" - לא יודעת אבל זה לא נראה כ"כ טוב, נראה לי שיהיה יותר טוב עם תחבר את שני הקטעים האחרונים ככה - "רק לא... לא, לא, לא!".
עוד משהו - כשיהודה שואל אותו "אבא מה קרה לך" - הסימן שאלה צריך להופיע קודם לדעתי, ובסוף המשפט לשים נקודה - ככה: "אבא מה קרה לך?" שאל יהודה בתימהון, "רק אתמול בכיתה על העשן של התנור". - את הסוף הוא לא שואל, הוא אומר.
סוף יפה אבל נראה לי שעם רמת כתיבה כמו שלך יכולת להגיע ליותר, לשורת מחץ קצת יותר טובה שתגביה את הרמה של הסיפור. (המעבר נראה לי גם טיפה חד מדי, הוא מתעורר ואז הסיפור נגמר, אתה לא נותן לנו לקרוא על מה הוא חש ואיזו הקלה היתה לו שהכל היה רק חלום ושהוא נשאר רק מוכר צנוע, לעניות דעתי צריך להוסיך לסוף עוד קצת, זה ממש יוסיף לסיפור).
המון המון בהצלחה, הסיפור ממש יפה!!
וממש מתנצלת על הביקורת, אבל זה רק ממקום של לעזור ולשפר :-)
אני מוחמא מהמחמאות ולומד מהביקורות.