אמרו רז"ל: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וצריך להבין טעם העניין, מדוע ולמה שמחת הפורים גדולה כ"כ משמחות במועדים אחרים וימים טובים אשר נעשו בהם ניסים גדולים. כמו בפסח- קריעת ים סוף, ושבועות- מתן תורה. ולבד מזאת, נראה לכאורה כי מועדים אלו קדושים יותר, שאסורים במלאכה?
כדי להבין עניין זה, יש להקדים, כי עניין "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" פירושו שהחלו לעשות מה שניתן בהר סיני, בשעת מתן תורה, וכן דרשו רז"ל: "קיימו וקבלו היהודים"- שקיימו מה שקבלו כבר. שבשעת מתן תורה- קבלוה באונס, שכפה עליהם ה' הר כגיגית, ומעתה קבלו עליהם בנ"י בימי אחשורוש ברצון. לכן נחשבו ימי הפורים כגמר קבלת התורה.
ויש להבין משמעותו, מעלתו ועניינו של מתן תורה בין ימי אחשורוש למעמד מתן תורה בעצמו, וזאת נבין ע"י שני עניינים. כי בעניין לימוד התורה נאמר "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"- והיינו, שלא מספיק הלימוד בעוה"ז, אלא צריך האדם לבוא ולהכנס בגן עדן כאשר תלמודו דווקא בידו- ולכאורה מה שייך תלמודו בידו? מדוע צריך האדם להביא תלמודו לגן עדן בשביל לזכות וליהנות מזיו השכינה? ודווקא שם, בשיא הרוחניות שבמקום זה, צריך לבוא עם הלכות אשר נתלבשו בעניינים גשמיים (תלמודו) בידו? וכן (עניין שני) אמרו רז"ל שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר "הכרת תכרת". ואיך אפשר שאדם שאי אפשר לו לעסוק בתורה יוצא ידי חובה בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית, ואילו מי שיכול חייב כרת על רגע אחד של ביטול תורה?
והנה, התורה נקראת "משל הקדמוני", כי היא כמשל להקב"ה שהוא קדמונו של עולם. וכפי שמשיגים הבנת הנמשל ע"י המשל, כך נוכל "להשיג" את מהותו ועצמותו ית' ממש, ע"י לימוד ועיסוק בתורה. ומכאן יובן "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". כי בלי קבלת המשל על כל פרטיו, איך נוכל להשיג את הנמשל? ולעניינינו- המשל הוא השגת התורה, והנמשל הוא התענוג מזיו השכינה בגן עדן. ומכאן תובן גם הקושיה השניה- כי מי שיש באפשרותו לעמוד עוד על המשל, ולעסוק בתורה ואינו עוסק- חייב כרת. כיוון שאם יש באפשרותו לעסוק, הרי שביכולתו להגיע למדרגה גבוהה יותר ב"נמשל", והיינו- לזכות למדרגה גבוהה יותר בגן עדן, וליהנות ביותר מזיו השכינה. וכשאינו עוסק במשל כפי ערכו- מונע עצמו מלהשיג הנמשל המתאים לערכו, ואינו משיג הנמשל כפי מידתו. לא כך הוא מי שאינו יכול. כי מי שאינו יכול, סימן הוא ששורש נשמתו שייך להשגות עליונות פחות, ולכן מספיק לערכו (לו) פרק שחרית ופרק ערבית.
ואחר שביררנו מעלת התורה, עוד נותרה שאלתנו בעינה- מה מיוחד כ"כ בחג הפורים בו צריך לשמוח יותר מבימים טובים אחרים, אשר באי עשיית המלאכה בם, נראים לכאורה קדושים יותר. כמו כן הניסים הגלויים שנעשו בהם יכולים להצביע אולי על מעלתם הגבוהה יותר?
ואמנם, כפי שבארנו, פורים הוא גמר קבלת התורה. אך בשונה מתחילת הקבלה אשר הייתה במעמד הר סיני, שם עברו בנ"י תהליך של ביטול לפני כן, על ידו יכלו לזכות למעמד מתן התורה. שאין השכינה שורה אלא במקום בו יש ביטול וענווה. כי כל הניסים והמופתים והייסורים שעברו במצרים, לא היו אלא להביאם לאהבת השי"ת על חסדיו, ומתוך כך להביאם לידי ביטול, עד כדי שהקדימו נעשה לנשמע. וזה לא מצד עצמם היה, אלא מחמת הגילוי של מעלה. מה שאין כן בימי הפורים, בהם היה הסתר פנים, והגיעו בנ"י למדרגת הביטול מצד עצמם, ובלי שום התערבות של מעלה.
וכן נקרא מרדכי "איש יהודי", וכן בנ"י נקראו "יהודים" לאורך כל המגילה, כי יהודי הוא לשון הודאה, המורה על עניין ביטול. כי כשאדם מודה לאחרים, הוא מבטל עצמו תחילה. וכשבא המן, רצה להשמיד להרוג ולאבד את היהודים, והם (בנ"י) מסרו נפשם שלא לכפור בה', וזה עניין הביטול שבא להם מצד עצמם בימי אחשורוש. ועניין מסירות הנפש הוא עניין גדול, אשר מוכן אדם להקריב עצמו למען משהו. ומסירות הנפש הזו הייתה היא מיוסדת קשרם של בני ישראל לעצמיותו ומהותו ית'. וכשרצו למסור נפשם, הרי העידו בעצמם שאינם רוצים להיות נפרדים ממנו כלל, ולכן היו מוכנים לאבד עצמם עבורו. וכל זאת, לא על ידי אתערותא דלעילא, אלא מצידם היה.
ועתה, תובן שמחה היתרה בפורים, עד אשר נאמר כי "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", והיא שמחה גדולה יותר מבכל יו"ט. כי שמחת יו"ט היא שמחה בשם הוי', "רננו צדיקים בהוי'", שבד' אותיותיו הוא כנגד עשר ספירות, שהוא אור ה' המתגלה ב"סדר ההשתלשלות" (פרטי מדרגות העולמות, ומלשון שלשלת הוא. כמו שהדיבור הגשמי, הוא השתלשלות ממחשבה רוחנית וכו') וביו"ט יש תוספת אור הגורמת לשמחה, אך היא גם כן במידה וגבול. מה שאין כן בפורים, שנתמסרו להקב"ה במסירות נפש שהיא למעלה מן הדעת, ועל כן גם השמחה היא למעלה מן הדעת. ללא מידה וגבול. "עד דלא ידע".
ובעניין עשיית המלאכה, אמנם בפורים מותרת, אך אינה מעידה על קדושה פחותה משל שאר ימים טובים. שכן ע"י שביתה מגיעים לעלייה לדרגה גבוהה יותר, עליונה יותר. וזאת ע"י תוספת אור א-לוקי, שכדי לקבל אור זה צריך העולם להתעלות מגשמיותו. ואיך יתעלה מגשמיותו אם ללא עשיה גשמית בו? אולם כלל זה שייך לאור הא-לוקי שבסדר ההשתלשלות, בו מחולקות המדרגות. מה שאין כן בעצמות מהותו ית', אשר מעלה ומטה שווים ממש, ועל כן יכול הוא להתגלות גם בעשיה גשמית, כמו בעולם העליון ביותר. ולכן פורים, אשר בו הגיעו ע"י מסירות נפש למהותו ועצמותו, מותר בעשיית מלאכה.
[סיכום קצר למשהו קטן שלמדתי ממאמרי האדמו"ר הזקן, מתוך ספרי תורה אור ולקוטי תורה- עם פירוש חסידות מבוארת, הוצאת מכון אליעזר יצחק]
תגובות
כידוע עד מרדכי האיר אור תורה שבכתב, וממרדכי ואילך, משפסקה הנבואה, התחיל להאיר אור תורה שבעל-פה. מסיבה זו מגילת אסתר היא האחרון מהכתובים וההתחלה של התורה שבעל-פה.
התורה שבכתב היא הרצוי, התורה שבעל-פה המצוי. התורה שבכתב מעל הטבע, התורה שבעל-פה כנגד הטבע. התורה שבכתב דורשת איש, מדות טובות; התורה שבעל-פה יהודי,
התבטלות וחיבור אל הכלל. ויהודי הוא גם רמז לנס הנסתר שבטבע,
הפעם אודה את ה'. לפיכך בפורים גם מקדשים את הרוחני בקריאת המגילה וגם את הגשמי במשתה וסעודה, גם משמחים אביונים במתנות וגם מחזקים את אחדות ישראל במשלוחי מנות.