כבר שנה אני רואה את אותה תמונה,
אתה עם הכעס הבלתי נשלט, והיא עם האדישות שעל פנייה קיבעת.
כלום לא זז, דבר לא השתנה.
ואני מרגישה איך גם אלי מין אדישות חדרה-
איך גם אני התרגלתי לחיות בתוך מציאות קיימת.
--כמה שהיא מעוותת--
כבר שנה לראות אותה צוחקת מיאוש, ובוכה בתקווה.
הכל אצלה התהפך, כלום כבר לא כהרגלו
ככה זה כשמקבלים סטירות במקום הגנה,
שבמקום התרופה, אתה הכאב.
רגע מתעודדת, ואחריי שעה שוב נופלת, כי אתה באת
והחזרת אותה למקום הנמוך, לשפל שבאדם שלא יכול לשלוט בעצמו,
לשחיתות בפגיעה בחלשים שאין להם יכולת להגן על עצמם.
--בפגיעה בבת שלך--
וכבר שנה אני רואה אותה נלחמת בעצמה, במקום בך.
ובכח שותקת. וכואבת עוד.
היא קיבלה אומץ להגיד לך להפסיק, לא שזה עזר.
ואתה צחקת והתעלמת. לעולם לא תיתן לה לקום-
כי גם בדקה של שמחה נטולת מעצורים אין לה ברירה
מלזכור שזה עוד מעט יגמר. שתכף תחזור-יחזור הכאב.
ואתה זרקת אותה שוב, בלי אהבה. בלי אמון. בלי תקווה.
כי הזכות לבטחון הכי בסיסי שיש לכל ילד
נגזל ממנה מראש.
מה היא עשתה לך? נולדה?!
--תשמע, זאת כבר אשמתך--
כבר שנה אותה תמונה.
ועדיין לא עשיתי כלום.
רק חוזרת על צעקה, שכשסיפרה לי צעקתי--
על איזה רשע..
רשע!
--אתה אפוטרופוס, אבל היא לא רכוש--
:-:-:-:-:-:-:
לפני שנה פרסמתי פה קטע 'לא נשאר דרך לאהוב'.
עכשיו רשמתי סוג של המשך בשבילו, מראיה של אחרי
שנה, לא כמו מיד אחרי שהכל היה כ"כ טרי, כ"כ חדש,
כ"כ ראשוני.
תגובהתגובות