כח המשיכה קובע שעצם ימשך תמיד למטה-
ואני איתו.
לא מצליחה להשאיר את הראש מעל המים
ליותר משבוע.
כולם נופלים וקמים, אמרתם לי תמיד-
עוד קלישאה.
כי גם אני למדתי לומר 'יהיה טוב'
ולדעת שיהיה רע.
אף פעם לא ידעתי להציג,
אבל גם לא חשבתי שיש לי קהל.
אני עדין לא מבינה איך מים לא נגמר של דמעות ומילים
עברתי לחייך בשתיקה.
כי יש מי שחושב שאני תמיד צוחקת.
אף פעם לא תבינו מה קורה כשאני נעלמת
במסכה של אדישות.
ואיך שבפנים הכל שבור ומרוסק
למרות שהפנים שלוות.
המקום בתוכי שהפסיק להאמין מנסה למצוא
משהו חדש להאחז. לבטוח.
ורק המקום ששכח מה זה לאהוב-
לא יכול יותר לסלוח.
אבל כשיש מי שרוצה לראות אותי שוב צוחקת-
אני שוב מחייכת ושרה.
ונכון שאף פעם לא ידעתי להציג,
אבל גם לא אני בחרתי בעולם כבמה.
תגובהתגובות