זריחה של חורף

בס"ד

הסיפור יתפרסם בע"ה בעיתון הכיתה שלנו. מורכב מ3 פרקים. לקחתי את שם משפחת זיומיץ.. חחחח... קריאה מהנה!!

זריחה של חורף

פרק א'

רוני הביטה לעבר הגלים המתנפצים על הסלעים. עצמה את עיניה, וניסתה להקשיב לקולות הים. רוח קרירה ליטפה את פניה. צמרמורת חלפה בגווה. היא מיהרה לסגור את הסוודר שלה. גל קטן הרטיב את רגליה היחפות. לפתע היא הרגישה טיפה. גשם התחיל לרדת, אבל זה לא הזיז לה. רוני התיישבה על החול, קרבה את רגליה אל בטנה, וחבקה אותן. רוני הרגישה כיצד דמעותיה מתערבבות בגשם.

***

שרון התיישבה בכסא שליד רננה. רננה הרימה את עיניה מהמחברת, וחייכה אל שרון. "רננה... אני..." השפילה שרון את עיניה. רננה הסתכלה אליה במבט שואל. "שמת לב שרוני מתנהגת מוזר בזמן האחרון?" שא-לה שרון. רננה הרהרה קצת. לא סתם פנתה שרון א-ל רננה. זו היתה בעלת חשיבה חריפה ומעמיקה, ולא הייתה נחפזת לענות, אלא מתעמקת ובוחנת כל דבר. "כן" ענתה רננה לבסוף,"ניסית לדבר איתה?" היא שאלה. "לא" ענתה שרון. "רוני לא אוהבת שמחטטים" היא הסבירה את עצמה. רננה הנהנה בראשה. "אני אנסה לברר" היא אמרה, וחזרה אל התרגילים שבמחברתה.

***

יד ניערה אותו. "עוד חמש דקות אמא.." הוא מלמל. לפתע שמע פרץ אדיר של צחוק. הוא פרח את עיניו. לחרדתו הוא גילה שהוא בכלל לא במיטה, אלא בכיתה. אלי הרגיש איך הדם עולה לראשו. הרב מלמד הביט אליו בכעס, והילדים בכיתה צחקו עליו. הוא הרגיש את העלבון צורב. "מר זיומיץ, שנביא לך גם דובי?!" שאל הרב מלמד. אלי התכווץ במקומו ושתק. הם לעולם לא יבינו. לא הילדים, לא הרב, לא ההנהלה, לא אף אחד אחר בעולם... להם לא נגרם שום נזק מהמלחמה הארורה הזו, חוץ מכמה קירות שבורים..

***

הצלצול הגואל. רוני מיהרה לצאת מהכיתה. לפתע הרגישה יד מושכת בכתפיית תיקה. היא הסתובבה בהפתעה מהולה בכעס. "רננה!" היא קראה בהפתעה. היא הייתה בטוחה שזו שרון. "הי מקורה?" שא-לה רננה. "אממ.. הכל סבב"ה.. מה איתך?" שאלה רוני. "ב"ה. אפשר ללוות אותך?" שא-לה רננה באומץ. האמת היא, שלא היה לה מושג בגרושים איפה גרה רוני. "בשמחה.." אמרה רוני, אך לפי הבעת פניה אפשר היה לראות שהיא לא באמת ממש שמחה.. רננה הרגישה באי הנוחות של רוני אך היא ידעה שהיא חייבת לברר מה קורה איתה. מי יודע לאיזו צרה נקלעה רוני?

***

רבקה זיומיץ ישרה את המטפחת שלראשה. אמונה הקטנטנה ישנה במנוחה בעריסתה. הספיק לרבקה מבט אחד באמונה כדי לפרוץ בבכי סוער. היא לא הבינה איך העיניים שלה, שבוכות ללא הפסק בזמן האחרון, עוד מצליחות לראות משהו. רבקה הרגישה את ראשה סחרחר. היא התהלכה בכבדות אל מיטתה. לפתע התעוררה אמונה ופרצה בבכי. רבקה, שלא הספיקה אפילו להניח את ראשה,  מיהרה להרים את הקטנה. היא אספה אותה אל זרועותיה באהבה. שרה לה שיר עצוב. ליטוף, נשיקה, ואמונה נרדמה. אך רבקה לא הניחה אותה חזרה בעריסה. היא רצתה להרגיש אותה קרובה ובטוחה בידה, והתהלכה בחדר הקטן כשאמונה בזרועותיה. פעם הייתה מתלוננת שהחדר קטן כל כך לשלשה אנשים. כעת היא חושבת כמה הוא ענק, ריקני ומפחיד.אמונה פלטה יללה חרישית. רבקה קרבה אימצה אותה אל ליבה. חיים לא קלים מצפים לקטנה הטהורה הזו. אות קין על מצחה בוהקת. 'יתומה', חרוט לה שמה.

***

אלי נכנס בשקט לביתו. 'אמא בוודאי ישנה עכשיו' הוא חשב. הוא הניח בשקט את תיקו בחדרו. לאחר מכן הוא פנה למטבח, ופתח את המקרר. המקרר היה ריק. זאת אומרת, לא ממש ממש ריק, היו בו כמה מעדנים, כמה פירות, וכדומה, אך אוכל ממש לא היה.  'אמא ישנה יותר מדי בזמן האחרון' הוא הרהר.  כשנזכר בסיבה, הוא הרגיש את עיניו צורבות. 'לא לבכות! גברים לא בוכים!' הוא נזף בעצמו. אבל בכל זאת הרגיש לפתע אלי את לחיו רטובה....