לאמא

בס"ד

לך, אמא יקרה שלי!

כן זאת אני, הבת שלך. זה אולי קצת מצחיק שאני כותבת לך מכתב, אבל ככה זה, ובטח גם אחותי הגדולה, הבת הגדולה שלך, כתבה לך פתקונצ'יק פה ושם...
אז הנה אני. נערה בת 15 וחצי, לומדת בכיתה י' באולפנא, וכמה מפתיע- עוד מעט מתחילה בגרויות.
וואו, איך גדלתי.
איך זה הספיק לקרות?
ממש לפני דקה, הייתי הילדה הקטנה של הבית, המפונקת הצוציקית, שכל היום מחזיקה בחצאית שלך ודורשת שתחזיקי אותה על הידיים.
אבל לא עברו הרבה שנים, ואני בעל כורחי נאלצתי לעזוב את החצאית שלך, כי את היית צריכה להתרוצץ עם אחותי הגדולה לחפש שמלת כלה ומאפרת ואולם ותזמורת ואני נשארתי בבית.
בחתונה עמדתי בצד ועמד לי גוש בגרון שלא נעלם כל החתונה, וכל הזמן ישב שם, מאיים להתפרץ. כעסתי על גיס שלי שלוקח ממני את אחותי הגדולה, אבל ממש לא היה שייך לבכות אז. מה, בדיוק כשכל הדודות צוטות לי בלחיים, מצקצקות בלשון ואומרות: "וואו, תראו איזה בובה" כאילו שאני בכלל לא נוכחת שם? מה פתאום.
עברה רק שנה או שנתיים -וזהו. אני כבר לא הקטנה והחמודה שכולם מתפעלים ממנה. פתאום הגיע איזה קטנצ'יק שתפס לי את המקום. אבל מה אכפת לי? אני דודה! וואו, איזו גאווה!
סוג של...
את יודעת, מזה באמת משנה לי אם יש לי או אין לי אחיין בגיל הזה? גם ככה כל פעם שרק התקרבתי אליו, פתאום כולם השגיחו עליי ב-7 עיניים. פ-תאום.
וככה הזמן חלף לו. עוד אחות התחתנה, עוד נכד נולד ואני גדלתי.
את יודעת מה? באמת הייתי מעדיפה ילדות שלווה עם אחים קטנים וריבים טיפשיים על בובות ולגו. ילד לא גדל בצורה נורמאלית כשכל מה שהוא שומע בסביבה שלו זה על בגרויות, "מה אני עושה בשנה הבאה", ו"מה הלאה בחיים". ילד צריך את הכאן והעכשיו ובמובן מסוים- לא היה לי את זה.
אבל מה לעשות, נראה כאילו זוהי גזרה שנגזרה על כל בני ובנות הזקונים.
אז בזמן שאת היית עסוקה בלדאוג לכל העולם ואשתו: לעבודה, למשפחה- לאבא, לאחים הלא נשואים שלי, לילדים הנשואים שלך, לנכדים וגם לסביבה הקרובה שלך סתם ככה, גדלתי אני. קטנה. איפושהו שם באמצע.
נראה היה שנפלתי בין הכסאות, וכך קרה.
גדלתי והתבגרתי בלי שתשימי לב, וגם לי נהיו בעיות. בסניף, בביה"ס, בכיתה וגם במשפחה. חיפשתי מישהו שיקשיב לי, שיבין אותי. בבית לא קיבלתי את זה. אני לא יודעת מה קרה. אולי לא האמנת שגדלתי, אולי לא רצית להאמין, אבל צחקת לי בפנים. ואני- שהייתי ילדה רגישה- נפגעתי מאוד.
יכול מאוד להיות שזה היה מחוסר תשומת לב או מחוסר זמן וזה מאוד מובן לי איך זה קרה, אבל זה הרס לי את השנים האלו.
כיוון שלא מצאתי אוזן קשבת בבית, חיפשתי בחוץ. לפעמים מצאתי, וזה באמת הקל. אבל כמה העולם יכול לעזור? בנאדם צריך מסגרת של משפחה בשביל לעבור קשיים ואת זה לא היה לי.
אז ספגתי והדחתי.
הדחקתי, הדחקתי, הדחקתי.
בום. זהו, נגמר המקום.
הייתי חייבת קצת להוציא, לספר, לשפוך.
אז שנה אחת נפתחתי, סיפרתי, וקצת נפגעתי כי לא הייתי רגילה.
ושוב נסגרתי.
והשנה, השנה כשהיה לי מאוד קשה באולפנא ולא היה לי למי לספר- הכל נפתח שוב. כל הסיוטים מהיסודי חזרו. היה לי רע. אני בטוחה שקשה לך לשמוע את זה, אבל היה לי רע, אמא. ואת לא ידעת.
אמאל'ה שלי, המשפט הבא הולך להכאיב לך מאוד, אבל אולי זה יהיה מה שינער אותך סוף סוף-
אלוקים, כמה טוב שיש חברים בעולם.
מה הייתי עושה בלי החברה שלי, שגילתה את כל העסק, עזרה לי להתגבר על כל הקשיים והמכשולים ועזרה לי לטפל בהם?
מה הייתי עושה בלי החברה שלי, שהתמימות שלה היא קרש ההצלה שלי בים העצום הזה?
מה הייתי עושה בלי החברה שלי, שעוזרת לי לעבור את כל התקופה הממש לא קלה הזאת, ומקבלת ומכילה אותי כולל כל השגעונות שלי והכל?
אמא, את כל הדברים האלו הייתי אמורה לקבל בבית, ולא קיבלתי.
 
אולי זה יסביר את הטלפון שתקבלי היום או מחר או השבוע מתישהו, מהיועצת של האולפנא על הבת שלך, שככה גדלה וברחה לך בין הידיים וצמחה קצת מעוות.
תודה לא-ל שתפסנו את זה עכשיו, כשעוד אפשר לאחות את השברים, לתפור את הקרעים.
מקווה להבנה, תמיכה והכלה.
תודה רבה על ההשקעה האינסופית במשפחה שלנו ובי.
תודה וסליחה ובבקשה.
 
אוהבת כ"כ ♥
בת הזקונים שלך